ספר התורה השוכן בארון הקודש בכל בית כנסת, מהווה עדות להבטחת התורה 'כי לא תשכח מפי זרעו'. בראותנו את העובדה המופלאה שגם אחרי יותר משלשת אלפי מאז ניתנה התורה בסיני, וגם אחר שבני ישראל נפוצו בגלויותיהם בארבע כנפות הארץ, ולמרות כל השינויים במנהגים ואורחות החיים בין כל קהילות ישראל, ספרדים אשכנזים ותימנים, הרי מסורת כתיבת ספר התורה נשארה אחידה.
מלבד כמה שינויים זעירים – שעליהם נתמקד להלן – הרי כל ספרי התורה בכל הקהילות והארצות, שווים באותן מילים ואותיות בדיוק רב. על אף שספרי התורה הועתקו זה מזה במשך אלפי פעמים באין ספור העתקות, בכל זאת הקפידו לשמור על דקדוק המסורת, והוא פלא עצום למתבונן.
ספרי תורה התימניים
כידוע, יהודי תימן, נחשבים כבעלי מסורת קדומה ושמורה זה אלפי דור, עד לתקופת המקדש בימי עזרא הסופר. והנה, למרבה הפלא, אנו מוצאים כמה שינויים במסורת כתיבת ספרי התורה, בין ספרי התימנים, לספרי שאר קהילות ישראל. אחד מהם היא בפרשתנו, בפסוק (דברים כג, ב) לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה, שבספרי תורה התימניים כתוב: 'דכא', עם אל"ף.
מלבד זאת קיימים עוד עשרה שינויים בחסרות ויתירות: [א]. בראשית ד, יג: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂוא. בספרי התימנים: 'מִנְּשֹׂא'. [ב.] בראשית ז, יא: נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת. בספרי התימנים: 'מַעְיְנֹת'. [ג.] בראשית ט, כט: וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ, בספרי תורה התימניים: 'וַיִּהְיוּ'. זהו השינוי הבולט ביותר הנוגע לאופן קריאת התיבה. [ד.] בראשית מא (שלש פעמים): פּוֹטִי פֶרַע, בספרי תורה התימניים: 'פּוֹטִיפֶרַע' במילה אחת. [ה.] שמות כה, לא: תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, בספרי התימנים: 'תֵּעָשֶׂה' הַמְּנוֹרָה. [ו.] שמות כח, כו: אֶל עֵבֶר הָאֵפֹוד, בספרי התימנים: 'הָאֵפֹד'. [ז.] במדבר א, יז: אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹות. בספרי התימנים: 'בְּשֵׁמֹת'. [ח.] במדבר י, י: וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם. בספרי התימנים: 'חָדְשֵׁיכֶם'. [ט.] במדבר כב, ה: בִּלְעָם בֶּן בְּעֹור. בספרי התימנים: בְּעֹר [י.] דברים לב, ו: הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת. בספרי התימנים: במילה אחת הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת.
בנוסף על כך קיימים כמה שינויים בפרשיות פתוחות וסתומות, וכן באותיות רבתיות וזעירות, ובאופן כתיבת שירת הים ושירת האזינו.
מנהג ליובאוויטש
מעניין לציין את מנהג ליובאוויטש, שאמנם את כל ספר התורה הם כותבים כמנהג האשכנזים, אבל את המילה 'דכה' בפרשת השבוע, הם כותבים 'דכא' עם אל"ף כמנהג תימן.
כן כתב בספר 'שארית יהודה' בקבלה מאחיו הרה"ק בעל התניא זי"ע. וכך כתב בספר משנת אברהם (סי' לב ס"ב) שראה בספרי התורה של רבי שבתי מראשקוב זי"ע, ושל רבי אפרים סופר הבעל שם טוב זי"ע שכתבו 'דכא' (וראה בספר 'שו"ת הרב' סימן פח, שהביא עוד כמה מקורות לנוסח זה ממקורות קדומים).
מן הענין להביא את דבריו של הערוך-השולחן (יו"ד סי' ער"ה, כב) שכתב: 'במדינת רייסי"ן עמד אחד מן הגדולים המיוחדים בדורות שלפנינו והאריך לבאר לכתוב דווקא באל"ף, וכן נהגו אחריו רוב סופרי רייסי"ן עד היום הזה, ועיקר טעמו דדכה בה"א הוא לשון נקבה, כמו רכה, דקה, לבונה-זכה, וגם באו כן בלשון רבים כמו רכות דקות, אבל באל"ף הוא שם דבר, כמו ואת דכא ושפל רוח, תשב אנוש עד דכא, ואינו בא בלשון רבים'.
אסור לקרוא?
מהר"י צאלח, מגדולי פוסקי תימן, בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סי' ט"ו) נקט והחמיר שאסור לתימנים לברך על ספר תורה העשוי כפי מסורת אחרת, כי לדעתו הספרים שלהם הם המוגהים והנכונים ביותר.
לעומתו, בעל כף החיים (או"ח סי' קמ"ג סקל"ד) החמיר וכתב דווקא להיפך, שאין לאשכנזים וספרדים לקרות בס"ת של תימנים, עד שיתקנו את השינויים.
יתקצצו ידיו
אך למעשה, הכריעו האחרונים שכל ספרי התורה כשרים, בין לתימנים ובין לאשכנזים ולספרדים, ולכל הקהילות, כפי שהאריך בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן נו) אודות כל השינויים שבין ספרי התורה, שלכל הגירסאות יש מסורת קדומה, ולכן אין לפסול שום ספר, ומותר לבני ספרד ואשכנז לקרוא בספרי תורה של התימניים או של ליובאוויטש.
גם הגה"ק מקאמרנא זי"ע כתב בספרו אוצר החיים (בפרשתנו): 'דכה – בספרים שלנו בה"א, ואם נמצא באל"ף כשר לכתחלה, ואסור לתקן ולמחוק, והמוחק יתקצצו ידיו'.
האמת והשלום
גם מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו סת"ם כהלכתן (פרק ח) חולק על דברי הכף החיים וכותב עליו: 'במחילת כבוד תורתו הקים בדבריו מחיצה של אש לחלק בין בניו של המקום ית"ש, והיינו בין התימנים לשאר כל ישראל וכו', ובית ישראל ייעשו בזה ח"ו כאגודות אגודות עם שתי תורות, זה פוסל את של זה ואינו יוצא בו וכו', ולכן נראה שאין לקבל את פסק דינו בענין זה, ואנו יוצאין חובת קריאת התורה בלי פקפוק אצל התימנים, והם יוצאים אצלינו, והאמת והשלום אהבו'.