לא פשוט לחשב חשבון פשוט

בפרשת השבוע למדים אנו על הניסיון של עדת קרח לערער על סמכותו של משה רבנו, ודרישתם לקבל תפקיד בהנהגה בטענת 'כל העדה כולם קדושים', והסוף המר – ידוע.

להלן נעסוק בפולמוס שהתעורר בנוגע לסמכותם של חכמי ודייני ישראל הנמשכת עד משה רבינו. כידוע, אחד מיסודות מסירת התורה מדור דור הוא – 'הסמיכה', דהיינו שיקבל החכם 'סמיכה' מחכם שלפניו שיסמיך אותו שהוא ראוי לדון. בית דין שאין לו סמיכה אין לו כוח ורשות לדון בחלק מהדינים, כגון דיני קנסות.

כך נמשכה מסורת הסמיכה שנות דור עד משה רבינו, כדברי הרמב"ם (סנהדרין ד, א): "אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה, צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע, ועד בית דינו של משה רבינו". 

קטיעת המסורת

שלשלת הסמיכה נמשכה בישראל דורות רבים, אבל בצוק העיתים הלכה והתמעטה עד שהתבטלה לגמרי בתקופת האמוראים, או בתקופה מאוחרת יותר, כאשר היישוב בארץ ישראל הידלדל, ולא ניתן היה עוד לסמוך, מכיון שאין סומכים אלא בארץ ישראל. 

חידוש הסמיכה

הרמב"ם מחדש (הל' סנהדרין ד, יא; פירוש המשניות סנהדרין א, ג) שגם לאחר שנקטעה שלשלת מסורת הסמיכה, אם תהיה הסכמה מכל חכמי ארץ ישראל למנות איש אחד לראש ישיבה, יתכן ואיש זה נחשב ל'סמוך', והוא אף יכול לסמוך את הבאים אחריו.

הפולמוס לפני 500 שנה 

לפני קרוב ל-500 שנה, כאלף שנה מאז פסקה הסמיכה בישראל, התעורר פולמוס גדול כאשר ראש החכמים בצפת, הגאון מהר"י בי-רב, רצה לחדש את הסמיכה. בשנת רח"צ כינס מושב בית דין של 25 דיינים שהסמיכו את מהר"י בירב, ואף שלחו את "כתב הסמיכה"  לחכמי ירושלים כדי שיצטרפו עמהם.

מטרתו בחידוש הסמיכה היתה כדי שבית הדין יכול לדון דיני קנסות וכדו', וכן כהכנה לסנהדרין לקראת ביאת המשיח. כמו כן רצה שבית הדין יתן עונשי מלקות לאנוסי ספרד שנאלצו לעבור עבירות של איסורי כרת, וכשיקבלו מלקות יפטרו מעונש הכרת.

התנגדות המהרלב"ח וחכמי ירושלים

באותה עת שימש כרבה של ירושלים הגאון רבי לוי בן חביב, 'המהרלב"ח', שהתנגד בחריפות רבה לחידוש הסמיכה, ואלו היו חלק מנימוקיו: 

א. אין חכמי צפת לבדם יכולים לחדש את הסמיכה ללא הסכמת כל חכמי ארץ ישראל.

 ב. ראוי שחידוש הסמיכה ייעשה דווקא בירושלים מקום הסנהדרין. 

 ג. הרמב"ם לא הכריע בספק אם בימינו אפשר לחדש את הסמיכה. 

ד. בית הדין לא יכול להלקות את אנוסי ספרד, כיון שלא היתה התראה.

ה. אם תתחדש הסמיכה יחויבו לקדש החודש לפי הראייה ולא לפי חשבון הלוח, ומי יודע להיכן יגיעו הדברים. 

ו. במשך כל הדורות לא היה אף אחד שעלה בדעתו רעיון לחדש הסמיכה, ובהכרח שאי אפשר לחדש הסמיכה.

קונטרסים וספרים

חריף וסוער ביותר היה פולמוס זה; נשתברו קולמוסים ונשפכו נהרות דיו, איגרות ארוכות נשלחו הנה והנה. מהר"י בי רב ומהרלב"ח פרסמו קונטרסים שלמים בעניין, גם חכמי חו"ל נקטו עמדה במחלוקת הגדולה, הלא הם כתובים בשו"ת של ר"י בירב ב"קונטרס החכם", ובשו"ת מהרלב"ח  ב"קונטרס הסמיכה".

סמיכת חכמים נוספים

לאחר תקופה עמד מהר"י בר רב וסמך עוד ארבע חכמים מחכמי צפת, כדי להמשיך הלאה את שלשלת הסמיכה.  

לגבי שניים מהם ברור מי היו הלא הם: מרן הבית יוסף, ורבי משה מטראני המבי"ט, אך לגבי השניים האחרים הדעות חלוקות, יש אומרים שהם היו: רבי אברהם שלום, ורבי ישראל די קוריאל. ויש מזכירים את שמם של רבי יוסף סאגיש או של הרמ"ק (אך הוא היה אז רק בן ט"ז שנים בלבד).

במשך עשרות השנים הבאות, המשיכו ארבעת הנסמכים הללו וסמכו חכמים נוספים, הלא הם: רבי משה גלאנטי (מהר"ם גלאנטי הזקן); רבי משה אלשיך; רבי חיים ויטאל; רבי אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים; רבי משה בירב (בנו של ר"י בירב); רבי יעקב אבולעפיה; רבי חייא הרופא; רבי יום טוב צהלון (המהריט"ץ), ועוד.

סוף דבר

בסוף מעשה, מהר"י בי-רב העמוד המרכזי של מחדשי הסמיכה נפטר לאחר שלוש שנים, ולא הספיק לבסס את הסמיכה, עד כי רפו ידי התומכים בחידוש הסמיכה והיא השתקעה ועברה מן העולם.