בפרשת השבוע אנו לומדים על מצות שמיטה כמו שנאמר (ויקרא כה, ד-ה) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.
מפרשי התורה כתבו כמה טעמים למצות שמיטה. אחד הטעמים הנפלאים והמאלפים למצוה זו, כותב הגאון רבי אברהם סבע זצ"ל – מחכמי ספרד בתקופת הגירוש, לפני כשש מאות שנה – בספרו צרור המור, ואלו הם דבריו:
הנה העני יושב בביתו מיצר ודואג, חייו תלויים לו מנגד והוא טרוד בשאלה מה יאכל היום ומנין יביא לחם לפי הטף למחר. לעומת זאת, העשיר יושב בטרקלין ביתו, טובל בשפע של ממון, פרנסתו מצויה בשפע מהיבול שבשדותיו, ואין הוא יודע מחסור מהו. במצב כזה לא יתכן שהעשיר יגמול חסד כראוי עם העניים כי אין הוא מסוגל להבין את צערם ולחוש את כאבם, כפתגם העולם 'השָׁבֵעַ אינו מבין את הרָעֵב',
לפיכך אמרה תורה לעשיר בעל השדות ששנה אחת ישבית את כל שדותיו, שפעם אחת ירגיש את טעמו של העניות, שייכנס לנעליים של העני ויבין קצת את המתח העובר על העני כשאין לו תשובה לשאלת 'מה נאכל', כך ילמד העשיר בשאר השנים לרחם יותר על העניים ולהעניק להם צדקה ביד רחבה!
כמה נפלא, כמה מחייב! להבין את השני!