בפרשת השבוע נאמר (שמות לט, לג-לו) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו וגו' אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים.
כידוע, מלאכת המשכן הסתיימה כבר בימי החנוכה בחודש כסליו (ילקו"ש מלכים רמז קפד), ואילו הקמת המשכן בפועל היתה רק כשלושה חדשים לאחר מכן, בראש חודש ניסן. אם כן, תמוה: אם הביאו לפני משה את לחם הפנים בחודש כסליו, נמצא שהלחם נשאר שלשה חודשים על השלחן, וכיצד אכלו בחודש ניסן לחם ישן?!
שאלה זו שואל הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, ותירוצו נפלא מאד: הלחם שעשו בחודש כסליו לא נועד כלל לאכילה, אלא הלחם הזה נעשה רק לדוגמא בלבד. בצלאל רק הראה דוגמא כיצד לעשות את לחם הפנים שנדרשה אומנות מיוחדת בעשייתה, ואת לחם הדוגמא הזה הביאו כעת לפני משה, אך לא הניחו אותו על השלחן, ואילו בחודש ניסן אפו לחם חדש וטרי.
בכך הוא מיישב מה שאמרו בגמרא (שבת עד, ב) שבעשיית המשכן לא הייתה מלאכת אפייה אלא רק בישול, והוא תמוה, שהרי הייתה אפיית לחם הפנים במלאכת המשכן. אך לפי האמור מיושב היטב, ששאר כל המלאכות היו לעשיית המשכן וכליו ממש, ואילו הלחם שנאפה היה רק לדוגמא בלבד!