פסוק מפורש בפרשת השבוע (ויקרא יא, כב) 'את אלה מהם תאכלו, את הארבה למינו, ואת הסלעם למינהו, ואת החרגל למינהו' ואת החגב למינהו'. בפסוק זה מתירה התורה לאכול חגבים ללא חשש, ואף ללא שחיטה, אלא על ידי הריגה בעלמא, כמו דגים.
סימני הטהרה של החגבים מוזכרים בשלחן ערוך (יו"ד סי' פה, א): א. ארבע רגלים. ב. ארבע כנפים. ג. כנפיו חופין את רוב אורך גופו ורוב היקפו. ד. יש לו שני כרעים לנתר. ה. שמו 'חגב'.
המנהג שלא לאכול שום חגבים
על אף ההיתר מעיקר הדין, כבר כתב הט"ז (שם סק"א) וז"ל: ועכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפי' בידוע ששמו חגב, לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן".
כך התפשט המנהג עד היום הזה כמעט אצל כל היהודים בכל מקומות העולם, כפי שכתב שם בערוך השלחן (סעיף ה) "ומימינו לא שמענו שיהא מקום שאוכלין בו חגבים".
זולת בני תימן שנוהגים לאכול חגבים עד היום הזה, כיון שהם אומרים שיש להם מסורת ברורה מה נקרא חגב, ומקובל בידם שהחגב הטהור יש לו בבטנו צורה של האות חי"ת. וכן היה המנהג מקדם אצל הרבה מקומות מבני ספרד לאכול חגבים על פי המסורת שבידם (רשב"א חולין סה, א; ובתורת הבית הארוך בית ג שער א דף סח ע"ב).
הוראת האור החיים הק'
הרה"ק בעל אור החיים הק' זי"ע קידש מלחמה במדינתו – מרוקו לאסור את אכילת הארבה, כפי שהוא מתאר בהרחבה בספרו 'פרי תואר' (סימן פה), ועיקר טעמו משום שמסורת ההיתר נמסר רק לחגבים הזכרים הירוקים, ולא לנקבות שאנשים אוכלים שהם ממין אחר.
מעיד שם הפרי תואר, וכן בספרו אור החיים בפרשת השבוע, שמאז קיבלו בני המדינה על עצמם את הוראתו שלא לאכול את הארבה נעשה נס ושוב לא באה עליהם מכת ארבה.
עם זאת, למרות שרבים וטובים נשמעו לדברי האור החיים והתנזרו מן החגבים לאחר שנתפרסם דבר האיסור בספרו 'פרי תואר', אך עדיין היו רבים מחכמי דורו שהתנגדו לאיסורו והתירו את החגבים (ראה שו"ת 'נפת צופים' (יורה דעה סימן יג) להגאון רבי פתחיה מרדכי בירדוגו זצ"ל מגדולי הדור ההוא), ועוד.