אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ (ויקרא יא, מג)
בגמרא מסכת עירובין (יג, ב) מסופר שתלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים. נשאלת השאלה, מדוע נקטו דווקא המספר הזה 'מאה וחמישים', ולא מספר אחר?
דבר חידוד נאה אמר הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא זי"ע: הנה יש ארבע שבילי פרד"ס התורה, פשט רמז דרוש וסוד, ובכל שביל יש חמישים שערי בינה, כך שעל כל הלכה אפשר לומר מאתיים טעמים, אבל לטהר את השרץ אפשר רק בדרך רמז דרוש וסוד, אבל בשערי הפשט אי אפשר לעולם לטהר את השרץ, לכן נקטו דווקא מאה וחמישים…