על הכתוב בפרשת השבוע (דברים א, כה) וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקינוּ נֹתֵן לָנוּ, כותב רש"י: 'מי הם שאמרו טובתה? – יהושע וכלב',
הרמב"ן כאן מביא את דברי רש"י והוא תמה על כך: אם כן, מה טענה יש על בני ישראל, אם עשרה מרגלים אמרו שהארץ אינה טובה, ורק שנים אמרו שהארץ טובה, מדוע עליהם להאמין לשנים ולא לעשרה.
תירוץ קולע ונפלא תירץ הגה"ק מהרי"ל דיסקין זי"ע: חכמינו ז"ל קבעו ואמרו (ראש השנה כב, ב) 'כל מילתא דעבידא לאגלויי – לא משקרי בה אינשי', פירוש: אנשים אינם משקרים בדבר העתיד להתברר לכל, כדי שלא יוחזקו לשקרנים.
והנה דברי יהושע וכלב שטענו שהארץ היא טובה הם בגדר 'מילתא דעבידא לגלויי', שהרי עתידים בני ישראל לבוא לארץ ושם יראו בעיניהם אם צדקו דברי יהושע וכלב. לעומת זאת, דברי שאר המרגלים הם 'מילתא דלא עבידי לגלויי', שהרי המרגלים טענו ואמרו (במדבר יד, ד) נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, ואחרי שישובו למצרים ולא יכנסו כלל לארץ, שוב לא יוכלו להוכיח לעולם אם צדקו דברי המרגלים שהארץ היא ארץ אוכלת יושביה וכדו'.
מסיבה זו היו בני ישראל צריכים להאמין ליהושע וכלב, אף שהיו רק שני אנשים, ולא למרגלים שהיו עשרה, כי לדברי המרגלים אין נאמנות, שהרי אין אפשרות להוכיח אם צדקו, לעומת זאת יהושע וכלב אמרו דברים שעתידים להתברר, ובמקרה כזה יש לאדם נאמנות על דבריו, כי אין אדם משקר במילתא דעבידי לגלויי!
מתיקות צוף התורה!