בפרשת השבוע נכתב בתורה המצוה המוטלת על כל כהן, לברך בכל יום את אחיו בית ישראל בברכת כהנים. כמו שנאמר בתורה (במדבר ו, כג): כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
למרבה הפלא, למרות שברכת כהנים אינה מהמצוות התלויות בארץ, אלא חובת הגוף, הרי שהכהנים בחוץ לארץ, מבני אשכנז, אינם נושאים כפיהם בכל יום כי אם במועדי השנה בעת תפילת מוסף (וכן ביום הכיפורים בשחרית מוסף ונעילה, ויש מקומות שנוהגים לשאת כפיים אף בראש השנה והושענא רבא במוסף).
מנהג קדום במדינות אשכנז
המקור הראשון למנהג זה של בני חוץ לארץ, נזכר כבר בספרי הראשונים מלפני כ 700 שנה, והמנהג התפשט בכל ארצות הגולה של בני אשכנז, שלא לשאת כפיים בכל יום, ונשאר כך שם עד ימינו.
טעמים שונים למנהג
כמה טעמים נאמרו למנהג ביטול המצווה לשאת כפיים בכל יום.
א. הכלבו כותב (סימן קכה) שלא רצו להטריח את הציבור. וזה פלא, שביטלו מצוה דאורייתא בגלל טירחה של כמה דקות.
ב. הבית יוסף (או"ח, סי' קכח) מביא משו"ת מהרי"ל (החדשות סי' כא) שטעם הדבר מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם נשיאת כפיים, ובכל יום קשה להם לטבול ובפרט בחורף, ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב.
אבל הבית יוסף דחה את הדברים וכתב, שהרי טבילה לנשיאת כפים לא הוזכרה בתלמוד, ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך מצות עשה בכל יום, ולכן כתב הבית יוסף שיישר כוחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפים.
ג. טעם נוסף מובא שם בדרכי משה והרמ"א (סעיף מד) שאנשים טרודים לפרנסתם ואין שרויים בשמחה, ואין ראוי לשאת כפיים מתוך טרדה ועצבות, לכן רק בחגים נושאים כפיים.
ד. עוד טעם כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סוס"י כ"ג) שנשיאת כפיים צריכה להיות בכוונה כמו קרבן, ובימות החול מחמת טרדת הפרנסה קשה לכוון, רק בחגים הלב פנוי לברך בכוונה.
ה. מהלך אחר לבאר המנהג כתב בשו"ת בית אפרים (סי' ו'), שהכהנים שלנו אינם כהנים מיוחסים, לכן מחמת הספק תיקנו למעט בנשיאת כפיים, ורק ברגלים הניחו להם כדי שלא תשתכח תורת כהונה.
ו. בנוסף על כל הטעמים, כותב בשו"ת משיב דבר להנצי"ב זצ"ל (ח"ב סי' ק"ד), וכן השלחן הטהור (סימן קכז), שעיקר הטעם הוא על פי סוד.
מנהג הספרדים
מנהג זה שאין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום השתרש במתכונתו זאת אצל האשכנזים בחוץ לארץ, אבל אצל הספרדים שבחו"ל יש מנהגים שונים, יש רבים שנוהגים לשאת כפיהם בכל יום, ויש שכתב שמנהגם לשאת כפיים רק בכל ראש חודש או בכל יום שיש בו קריאת התורה.
וכנזכר לעיל מרן הבית יוסף קילס את הנהוג בארץ ישראל ובכל מלכות מצרים לשאת כפים בכל יום.
משמים מנעו את ביטול המנהג בחו"ל
במשך הדורות היו כמה מגדולי האחרונים שרצו לבטל את המנהג הקדום, וחשקה נפשם לחזור ולתקן שהכהנים ישאו את כפיהם בכל יום גם בחוץ לארץ. אך אירע להם סיבות שונות ומשונות ונתבלבל העניין ולא עלה בידם.
כן מובא על הרה"ק בעל התניא זי"ע, וכן מסופר על רבינו הגר"א זי"ע ועל תלמידו הגר"ח מואלאזין זי"ע שניסו לשנות המנהג ולתקן לשאת כפיים בחו"ל, ומשמיים גרמו סיבות שונות שלא יצליחו לשנות את המנהג.
המנהג בערי הגליל בארץ ישראל
אף בתוך ארץ ישראל אין המנהג שווה, כי בעוד שברוב ערי ארץ ישראל נושאים כפיים בכל יום, הרי שבצפת וערי הגליל נוהגים ברוב הקהילות לעדת אשכנז שאין נושאים כפיים בכל יום. וכן נוהגים גם בעיר באר שבע וסביבותיה שלא לשאת כפיים בכל יום.
אבל בעוד שבני חוץ לארץ נושאים כפיהם רק בחגים ומועדי השנה, הרי בגליל המנהג לשאת כפיים רק בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף בשבתות (ויש שכתבו שגם בראש חודש וחול המועד ישאו כפיים).
יוצא מן הכלל הוא אתרא קדישא מירון אצל קבר הרשב"י, שם המנהג לעלות לדוכן אף בימות החול.
תקנת תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע עולי ארץ ישראל
אין מקור ברור על מקור התקנה בצפת והגליל שלא לשאת כפיים בכל יום, אבל מקובל, ויש לכך כמה וכמה סימוכין, שהמנהג הונהג ע"י ראשי עדת החסידים, הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטעבסק זי"ע והרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע, שעלו ארצה בשנות התק"ל, והתיישבו בגליל.
יש שכתבו בביאור טעמם, כיוון שהורגלו מבית רבותיהם בחוץ לארץ לשאת כפיים רק בימים טובים, ומצד שני בארץ ישראל נשאו כפיים בכל יום, על כן עשו כעין פשרה והתקינו שמצד אחד לא ישאו כפיים בכל יום, אך מצד שני לא ימתינו עד המועדים והשלש רגלים בלבד, אלא בכל השבתות במוספין. (ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' א' וב' בארוכה, ספר הלכות הגר"א ומנהגיו, אות ק"ט).