על הפסוק בפרשת השבוע (דברים לג, ז) וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, כותב רש"י: שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד, לב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה מי גרם לראובן שיודה, יהודה, ובזכות זה ראוי שישמע ה' קול יהודה שיחזרו עצמותיו למקומן.
המאמר מעורר פליאה ותמיהה גדולה! ארבעים שנה מתגלגלות עצמותיו של יהודה בארון, ומשה אינו מתפלל על כך, ורק כעת לפני מותו הוא מתפלל שהעצמות יחזרו למקומו, מה פשר הדבר? מדוע לא התפלל עליהן כבר ביציאתם ממצרים?
תירוץ נאה ויאה כותב הג"ר מרדכי בנימין בערנפעלד שליט"א בספרו 'מדריך בנים': תפילתו של משה לא היתה רק תפילה, אלא היה זה מעמד של 'התרת הנידוי', כמו שאמרו בגמרא (מכות יא, ב) 'נידוי על תנאי צריך הפרה. מנלן? מיהודה', והנה, האבן עזרא כותב בתחילת פרשת מטות, שפרשת נדרים והתרתם, נאמרה רק בסוף ארבעים שנה שהיו במדבר, בהיותם בערבות מואב, כך שעד אז עדיין לא ידע משה שאפשר להתיר את הנידוי, רק כעת כאשר התחדשה ההלכה שאפשר להתיר נדר ונידוי, התפלל וביקש לבטל את הנידוי של יהודה!
כפתור ופרח!