בפרשת השבוע לומדים אנו בתורה על העופות הטמאים האסורים באכילה, אולם לא מוזכר בפסוק מה הם הסימנים של עוף טהור.
חכמינו ז"ל במסכת חולין דרשו שעוף טהור זקוק לארבע סימני טהרה. א. אצבע מיותרת. ב. 'זפק'. ג. קורקבן נקלף. ד. העוף אינו דורס. אבל היות וקשה לדעת על עוף אם הוא דורס או לא, נפסק בשלחן ערוך, (יו"ד פב, ב) שאין לאכול שום עוף רק אם יש עליו "מסורת" מדורי דורות שהוא כשר לאכילה.
להלן נבוא לברר האם תרנגול ההודו, התגלה רק לפני חמש מאות שנה או שהיתה לו מסורת עד משה רבינו? ומדוע הוחזק העוף ככשר לאכילה, והאם התירו אותו לכתחילה או רק לאחר מעשה?
עולה על שלחן מלכים
בזמנינו תרנגול ההודו עולה על שלחנם של ישראל ללא עוררין על כשרותו. הנה עצם שמו של התרנגול "תרנגול-הודו" מעיד לכאורה שמקורו הוא מארץ הודו. אבל כפי המקובל כיום אצל רוב ככל הפוסקים, מקורו של תרנגול זה הוא בכלל מאמריקה, (כי כאשר גילו את אמריקה לפני 530 שנה, חשבו תחילה שהגיעו להודו), שם התגלה העוף לראשונה במקסיקו אצל האינדיאנים (ובאמת גם מה שהם נקראו 'אינדיאנים' הוא מחמת טעות זה כי חשבו שהם בני אינדיא – הודו), ומאמריקה התפשט עוף זה לכל העולם.
הפליאה היא גדולה לכאורה: על מה סמכו כל ישראל להתיר אכילת תרנגול-הודו, ואיזה מסורת יש לנו לעוף כזה שמקורו היא ביבשת חדשה שהתגלתה לפני חמש מאות שנה.
האומנם צריך מסורת
אמנם הגה"ק רבי יוסף שאול נתנזון זצוק"ל, בספרו שו"ת שואל ומשיב (מהדורה חמישאה סימן סט) כותב שלדעתו אין צריך כלל מסורת על כשרות עוף ודי שיש לעוף שלשה סימני כשרות, ולכן מותר לאכול תרנגול-הודו.
ברם, בדרכי תשובה (סי פ"ב ס"ק כו) כבר העיר עליו, שהרי כל הפוסקים קיבלו את הכרעת המחבר והרמ"א שאין לאכול עוף בלי מסורת, ואם כן מדוע אוכלים תרנגול-הודו?
אחרי שהוחזק להיתר
הנצי"ב מוואלזין בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן כב) כותב שבאמת כשהביאו את תרנגול ההודו מאמריקה היה הרבה שערערו שהוא אסור באכילה, ואם היו באים לשאול אותו לפני שהביאו את העוף החדש, לא היה מתיר לאוכלו, כיון שאין עליו מסורת, אבל למפרע אחרי שכבר התחילו לאוכלו אי אפשר לאוסרו, שלא להוציא לעז על אבותינו, אחרי שאין ראיה ברורה לאסור כי אין רואים שדורס.
רואים שאינו דורס
בסגנון אחר יש שכתבו להתיר, לא מחמת החשש 'שלא הוצאת לעז על אבותינו', אלא מחמת עצם הדבר שכבר התפשט העוף כמה שנים ואנו רואים שאינו דורס, כפי שכתב בשו"ת ערוגת הבושם (להג"ר אריה לייב בולחיבער, תשובות שבסוף הספר, סימן טז, הובא בדרכי תשובה שם), שגם לפי שיטת רש"י שמצריך מסורה זהו משום שמא הוא דורס אבל אם אנחנו בטוחים שאינו דורס הריהו כשר, לפיכך בתרנגול-הודו שמתגדל בבתי יהודים לאלפים ורבבות ואנו רואים בהם כמה שנים שאינם דורסים ממילא לא חיישינן שהוא דורס כיון שהוא מוחזק בעליל שאינו דורס.
תרנגול-הודו היה בזמן התנאים
יש מהאחרונים שכתבו ליישב, שהגם שכתבו הרבה פוסקים בוודאות שמקום מוצאו של התרנגול-הודו היה מאמריקה, מכל מקום יש במשמע שהעוף הזה היה קיים בארץ ישראל מאז ומעולם, כי בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ה) מובא שיש להרחיק מצואת תרנגול אדום ארבע אמות כצואת האדם שהיא מסרחת, וכתבו הפוסקים (ב"ח או"ח עט, ומג"א שם ס"ק יד) שהתרנגול האדום הוא תרנגול-הודו, הרי לפנינו ראיה ברורה שהתרנגול-הודו היה קיים בארץ ישראל בזמן התנאים.
מסורת מהיהודים המתגוררים בהודו
מהלך אחר ומחודש להתיר כתב בדרכי תשובה בשם שו"ת מי באר (סי' יט) לרבי יצחק אייזיק אב"ד בוקורעסט, שבאמת שהעוף לא בא מאמריקה אלא מהודו, ויש מסורת מפי היהודים בהודו שיש להם קבלה עד משה רבינו שהוא עוף טהור, אלא שהיתה מחלוקת אם לסמוך על אנשי הודו, עד שעמד הריב"ש והכריע שיש לסמוך עליהם שהם יראים ושלמים.
היחידים המחמירים
לסיום יש לציין שנזכר בפוסקים שיש יחידים המחמירים שלא לאכול תרנגול-הודו, כגון הג"ר יעקב קמינצקי זצ"ל, שאמר שאחרי נישואיו הפסיק לאכול תרנגול-הודו משום שהרבנית שלו באה מהעיירה שוועאל בליטא שהחמירו שם ולא אכלו אותם.
גם בקרב משפחת הורוויץ, נכדי השל"ה הקדוש, יש המוסרים שהשל"ה ציוה לצאצאיו שלא לאכול תרנגול-הודו כי ראה פעם בעיניו איך שתרנגול-הודו דורס עוף אחד מגבו.
אך כאמור, מלבד כמה משפחות מועטות הנמנעות מלאכול תרנגול-הודו, הרי מיעוט הבטל ברוב כי כל כלל ישראל אוכלים אותו בלי שום חשש.