בפרשת השבוע אנו לומדים את הפסוק (דברים ו, ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. ורש"י מפרש ומבאר: "ה' שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד".
פסוק ראשון
נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' ס, ה): 'הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו'. ועוד שם (סי' סג, ד): 'עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובתו'. אך לא נתבאר בשו"ע מה חובה מצד ההלכה לכוון בפסוק ראשון?
מלכות שמים
חידש רבי עקיבא אייגר (שו"ת סי' יט) שאין מעכב בפסוק ראשון להבין את פירוש המילות, אלא די בכוונה כללית שמקבל עליו עול מלכות שמים.
פירוש המילות
אולם שאר פוסקים סוברים שמעכב גם פירוש המילות, וראה במשנה ברורה (סי' ס, סקי"א): 'כונה זו הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר', וכן מפורש בחיי אדם (כלל כא, י) שצריך לכוון בפסוק ראשון פירוש המילות.
שני פירושים
ומה הוא פירוש המילות? א. לדעת רש"י הפירוש הוא, שה' שהוא עתה אלקינו, עתיד להיות אחד גם על האומות. ב. שאר ראשונים פירשו: ה' שהוא אלקינו, הוא המושל היחידי בכל העולמות ובכל רוחות העולם. וכתבו האחרונים שנכון לכוון את שני הפירושים, ובדיעבד יצא באחד מהפירושים.
כוונת המצוה
בנוסף, נפסק להלכה (סי' ס, ד) שמצוות צריכות כוונה במצוות דאורייתא, וסמוך לקריאה יכוון לקיים 'מצות קריאת שמע'.
הלכה למעשה:
לפני הקריאה יכוון לקיים מצות קריאת שמע, ובשעת קריאת פסוק ראשון יכוון: א. קבלת עול מלכות שמים. ב. שה' אלקינו הוא יחיד בכל העולמות ובכל רוחות העולם. ג. שה' שהוא עתה אחד, עתיד להיות אחד בכל האומות.