בפרשת השבוע אנו לומדים על המצורע שמביא שתי ציפורים מפטפטות ומצפצפות, לכפר על כך שדיבר ופטפט לשון הרע.
סיפור מופלא מובא בספר 'תנועת המוסר' (עמוד צ') על רבינו הגה"ק בעל חפץ חיים זצוק"ל שנסע פעם אחת ברכבת בדרך אל עירו 'ראדין' ולידו ישב יהודי, באמצע הדרך פתח החפץ חיים בדברים עם שכנו לנסיעה ושאל אותו לאן פניו מועדות. הלה שלא ידע כי בר-שיחו הוא החפץ חיים בכבודו ובעצמו, השיב: נוסע אני לחזות בפני קדשו של רבינו הקדוש והטהור בעל החפץ חיים.
כששמע החפץ חיים את דבריו הגיב לעומתו בנימת ביטול: 'אם לכך אתה נוסע, חבל על כל טרחתך, אני מכיר מקרוב את אותו המכונה חפץ חיים, והוא כלל אינו צדיק גדול כל כך כמו שאתם מעלים בדמיונכם, אלא הוא סתם יהודי פשוט מהשורה. כשמוע אותו אדם את הדברים הללו, בערה בו חמתו עד להשחית על ששכנו מעז פניו לדבר כך על גאון ישראל וקדושו, ומרוב זעמו חירפו וגידפו ולא נחה דעתו עד שסטר על לחיו.
על כך מסופר, שהחפץ חיים סיפר עובדא זו ואמר: מכאן למדתי שאיסור דיבור לשון הרע הוא לא רק על אחרים, אלא גם על עצמו אסור לאדם לדבר לשון הרע!
יש המביאים כך גם בשם הרה"ק בעל צמח צדק מליובאוויטש זי"ע שאמר שאסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו.
"עליך אתה רשאי לומר"
קושיא גדולה על חידוש זה יש לשאול מדבריו של החפץ חיים בעצמו, שכתב בספר חפץ חיים הלכות לשון הרע (כלל א', סעיף ט' באר מים חיים, סקט"ו) בשם ילקוט שמעוני (ישעיהו רמז ת"ו) שישעיהו הנביא נענש על שאמר על ישראל 'בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב', שאמר הקב"ה למלאך 'רצוץ פה שאמרה דילטוריא על בני', ובילקוט שם כותב שאמר לו הקב"ה: "עליך אתה רשאי לומר, ואין אתה רשאי לומר כן עליהם".
הרי מפורש כאן שאלמלי הוא מדבר 'רק' על עצמו אין בזה איסור לשון הרע, שהרי כך אמר הקב"ה: "עליך אתה רשאי לומר כן"!
ההיתר – כשהשומע יודע שהוא מדבר על עצמו
בספר שאילת רב (ח"א פ"ז אות ח') מובא תירוץ נאה על כך בשם מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, שיש לחלק בין מקרה שהשומע יודע שהוא מדבר על עצמו, כדוגמת הנביא ישעיהו שכשדיבר על עצמו ידעו השומעים כוונתו, אזי אין איסור לדבר לשון הרע על עצמו, מה שאין כן במקרה כמו שאירע עם החפץ חיים בנוסעו ברכבת, שהשומע לא ידע שעל עצמו הוא מדבר והוא סבור שהוא מדבר בגנות אדם אחר, אז יש איסור לדבר לשון הרע גם על עצמו. כי השומע סבור שהוא עובר על איסור לשון הרע וילמד ממנו או שיחשוד בכשרים, וגם יכול לצאת מזה מכשול שיסטור על לחיו וכדומה.
אין היתר, רק מחילה
עוד יש מאחרונים שתרצו ששם בילקוט שמעוני הלשון: "על שאמרת כי איש טמא שפתים אנכי, שרא לך" עכ"ל. והנה הלשן 'שרא לך' אין בהכרח שפירוש 'מותר לך', אלא יתכן לפרשו מלשון 'מחול לך'!, וכן ביארו בילקוט שמעוני מהדורת וגשל שפירשו כן. הרי שאדרבה, מכאן מקור שיש איסור לדבר לשון הרע על עצמו, אלא שה' מחל על כך.
רק בפני אחרים אסור
בספר עמק אבות כתב לתרץ שכל האיסור לדבר על עצמו לשון הרע הוא רק כשמדבר כן 'בפני אחרים', כדוגמא של החפץ חיים שדיבר בגנות עצמו באוזני שכנו לנסיעה, אבל כשאדם מדבר בגנות עצמו בינו לבין עצמו באין שומע, פשוט שאין בזה שום פגם, וישעיה הנביא אמר זאת בינו לבין הקב"ה ולכן לא היה איסור.
מקור מהירושלמי לחפץ חיים
יש שהביאו מקור לאיסור לדבר לשון הרע על עצמו, מהירושלמי במסכת תענית (פרק ג' הלכה ד', ודף ט"ו ע"א) שרבי עקיבא דרש על עצמו על פי משל שהוא נמשל לבת חצופה שהמלך נותן לה את מבוקשה ופוטר אותה מיד, ומקשה הירושלמי שם: "ואית שרי מימר כן?!", ופירש בקרבן העדה: 'וכי מותר לומר כן לפני הציבור להחזיק עצמו כאינו הגון',. הרי לנו מקור ברור לדעתו של החפץ חיים שיש איסור לאדם לדבר לשון הרע גם על עצמו.