בפרשת השבוע נאמר (דברים כח, נו) הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. להלן נראה, שפסוק זה, המופיע בתוך התוכחה, מהווה מקור לפסק הלכה בהלכות שבת!
עונג שבת
הב"ח בפירושו על הטור בהלכות שבת (או"ח סי' רמ"ב) מחדש, שהיות ונאמר כאן בפסוק 'אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג', מבואר בפסוק שהליכה יחף בלי נעל, היא סתירה לעונג, ואם כן, חלק מעונג שבת הוא להיזהר שלא ללכת יחף בשבת. במשנה ברורה (סי' ש"א, סקס"ב) הביא להלכה את דברי הב"ח, וכתב שהוא הדין ביום טוב יש להיזהר משום עונג יו"ט שלא ללכת יחף.
זכירת השבת
גם הרמ"א כותב בהלכות שבת (סימן ש"א סעיף טז) וז"ל, ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף, ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו, עכ"ל.
הרי כאן טעם חדש מדוע אין ללכת יחף בשבת, כי בכך יזכור שהיום שבת ולא יבוא לחללו, והכוונה על אדם שכל השבוע הולך יחף, שכאשר בשבת ילך עם נעליים, יזכור שהיום שבת.
גם בחול
אמנם יש לציין מה שכתב הרמ"א (או"ח סי' ב, ו) שאין ללכת יחף אפילו בימות החול, אך כתב שם המשנ"ב (סקי"ד) בשם אליה רבה, שבמקום שנהגו ללכת יחף, אין איסור בדבר.
הלכה למעשה:
גם בימות החול אין ללכת יחף, זולת במקום שנהגו כן. אך גם מי שהולך יחף בימות החול, יש ענין שבשבת לא ילך יחף, משום עונג שבת, וגם כדי שיזכור שהיום שבת.