על הכתוב בפרשתנו (טז, כא) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה', מפרש רש"י: 'אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית'. בטעם האיסור כותב הרמב"ם (הל' ע"ז ו, ט): 'שהיה זה דרך עובדי כוכבים נוטעין אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם'.
לעקור האילנות
בהגהות רבי עקיבא אייגר על השלחן ערוך (או"ח סי' קנ) מביא חידוש בשם רבי דוד ערמאה, שגם אצל בית הכנסת יש איסור מדרבנן לנטוע כל אילן, בין אילן סרק ובין אילן מאכל.
כך פסק גם בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' עח-עט) שאין לנטוע אילנות בחצר בית הכנסת, וגם בדיעבד אם נטעו יש לעקור אותם. וכן היתה דעת החזון-איש לאסור נטיעת אילנות סמוך לבית הכנסת בבני ברק (ארחות רבינו ח"ג עמוד ריח).
דעת המתירים
לעומת זאת, דעת כמה פוסקים (שו"ת בנין ציון סי' ט'; שו"ת משיב דבר ח"ב סי' יד; שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' ה, ועוד) שאין כל איסור לנטוע אילנות סמוך לבית הכנסת.
רק בחצר
בשו"ת הרי צבי (סי' עד) כתב עוד, שדברי האוסרים נאמרו רק בחצר בית הכנסת, אבל ברחוב הסמוך לבית הכנסת אין איסור, כי ניכר שניטע לרחוב ולא לצורך בית הכנסת.
גדר חי
עוד כתבו אחרוני זמנינו (שו"ת קנין תורה ח"ד סי' י"ד, שו"ת שרגא המאיר ח"ד סי' ק"ז), שכל האוסרים דיברו רק באילנות גבוהים העשויים לצל או לנוי, אבל אילנות נמוכים הנגזזים תדיר ('גדר חי'), המשמשים רק כגדר ומחיצה, אין בהם איסור.
הלכה למעשה:
יש האוסרים לנטוע אילנות בחצר בית הכנסת, וכמה אחרונים מתירים. וגם לדעת האוסרים, האיסור הוא רק בחצר ביהכנ"ס, ולא ברחוב, ורק באילנות גבוהים ולא בעשויים לצורך מחיצה.