רש"י כותב על הפסוק (בראשית כד, יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ – שראה שעלו המים לקראתה. מסביר הרמב"ן, שרש"י דייק כן מחמת שאחר כך כתוב (פסוק כ) ותשאב לכל הגמלים, ואילו כאן לא נאמר לשון שאיבה, בהכרח שכאן לא הוצרכה לשאוב, כי עלו המים לקראתה.
אלא שבאמת הא-גופא-קשיא! מדוע אחר כך בהשקותה את הגמלים לא עלו המים לקראתה, וכאן המים עלו?
מסביר הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בספרו קדושת-לוי באופן נפלא: בתחילה כשהתכוונה רבקה לשאוב רק לעצמה, נעשה לה נס שעלו המים לקראתה כדי שלא תטרח, אבל בפעם השנייה כאשר שאבה למטרת גמילות חסד עם אליעזר ואנשיו וגמליו, לא עלו המים לקראתה, כדי שתוכל לטרוח ולהתאמץ בקיום המצווה, שכן מצוה הכרוכה במאמץ ובקושי שווה הרבה יותר, ולפום צערא אגרא!