על הפסוק בפרשת השבוע (במדבר כז, טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, כותב רש"י: "כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה".
מי ממלא מקום הרב?
כפי שנראה להלן, דברי רש"י אלו, שמקורם במדרש, עמדו במרכז הפולמוס הסוער והרגיש, שהיתה ועודנה אקטואלית בכל דור ודור, וכמעט בכל עיר ועיר: האם יש דין ירושה ברבנות? כלומר, רב עיר שהסתלק לעולמו ובנו ראוי לרבנות, האם באופן טבעי חובה למנות את הבן כרב במקום אביו, או שמא ניתן ללא שום חשש למנות גם רב אחר שאינו קשור בקשר משפחתי לרב הנפטר.
ספרי השו"ת מלאים בתשובות שנכתבו לתושבי ערים ועיירות שונות, בהם התעוררו דין-ודברים ומתח רב בין קבוצות שונות, בשאלת הירושה ברבנות.
הרוצה ליטול – יבוא ויטול
המגן אברהם (נג, לא) מביא את תשובתו המפורסמת של המהרשד"ם שכותב בצורה החלטית שלמרות שבכל תפקידי ההנהגה בישראל יש דין ירושה, כמו מלך וכהן גדול (רמב"ם מלכים ז, א), אבל רבנות שהיא תפקיד של לימוד תורה, הרי זה בכלל כתר תורה אינה ירושה, וכמו שאמרו חז"ל (יומא עב, ב) שכל הרוצה ליטול את התורה יבוא ויטול.
הראיה הגדולה ביותר
דעה מרכזית ומפורסמת בפולמוס זה היא דעתו של הגה"ק בעל חתם סופר זי"ע בתשובתו הרמתה (שו"ת חתם סופר או"ח סי' יב), שהוכיח מכמה מקומות שאין דין ירושה ברבנות, ובין השאר הוא כותב "וכעת רואה אני ראיה אחרונה גדולה מכולן", והוא מביא את דברי המדרש שמשה סבר שבניו יירשו את שררתו, ואמר לו הקב"ה שיהושע יירש אותו, ובוודאי אם משה סבר כך הרי שבניו היו גדולים בתורה וראויים לאותה אצטלא, ובכל זאת אמר לו הקב"ה שבניו לא יירשו אותו. (ועיין עוד שם בסימן יג; ובחלק חו"מ סי' כא; וראה ספר איגרות סופרים, כתבי רבי שמעון סופר, סימן מו).
האם בני משה היו גדולי תורה?
בספרי האחרונים האריכו למעניתם בהוכחה זו של החתם סופר, האם אכן היא ראיה מכרעת. שלשה מגדולי האחרונים, הלא הם: שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רכ"ח), ושו"ת אבני צדק (יו"ד סי ק), ושו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שי"ב), הסוברים שיש דין ירושה ברבנות, מתנבאים בסגנון אחד לדחות את ראיית החתם סופר מבני משה, כשהם מסתמכים על כמה מקורות במדרש שאמר לו הקב"ה למשה 'בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה', הרי לך טעמו של דבר מדוע לא ירשו בניו את הרבנות, ואין ללמוד מכאן לבן שיושב ועוסק בתורה, שבוודאי יש בו דין ירושה, ובפרט שאצל משה רבנו, היה בתפקיד שלו גם משרה של 'מלך' ולא רק של 'רב', ובהכרח ששם היתה סיבה מיוחדת שלא עסקו בתורה.
יתירה מכך טוען בשו"ת אמרי אש (יו"ד צ"ה), אף אם משה סבר שבניו הם גדולי תורה וראויים להנהגה, אבל כלום אב מעיד על בנו? הלא הקב"ה ידע שאינם בני תורה.
תלמיד כמו בן
זאת ועוד, דוחה את הראיה בשו"ת מהר"ם שיק מכיוון אחר: אולי דווקא יהושע בן נון היה עדיף מבני משה, משום שתלמיד נחשב כמו בן, וכשיהושע התלמיד ירש את רבו היה זה כאילו בנו ירש אותו, ואין ללמוד מכאן היתר למנות איש זר, שאינו תלמיד של הרב הקודם.
טיעון נוסף מעלה בשו"ת אמרי אש (שם) היות ויהושע שימש את משה בחייו, הרי זה כאילו התחיל לנהוג קצת נשיאות בחייו, וזו הסיבה שבני משה לא ירשו את ההנהגה, ושוב אין ראיה מכאן למקרים אחרים.
הרמב"ם והרמ"א
הסוברים שיש דין ירושה ברבנות נשענים גם על דברי הרמב"ם (מלכים א, ז) הכותב שדין ירושה לא נאמר רק במלכות, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו'.
ההכרעה למעשה
בשונה מדעת המהרשד"ם והחתם סופר, הרי שלמעשה דעת רוב הפוסקים, וכך פשטה ההנהגה בישראל, שבדרך כלל, אם אין סיבה מיוחדת אחרת, יש דין ירושה ברבנות, אם הבן הגיע להוראה והוא ירא אלקים, גם אם אינו במדרגתו של אביו, ואף אם יש גדולים בתורה יותר ממנו, כפי שפסק בשו"ת בית שלמה (יוד, ס) ובשו"ת דברי חיים (ח"א, יו"ד, סי' נב), ועוד אחרונים (ראה שדי חמד, ח', חזקה במצוה, סי' ז' סקל"ג)