פרשת פקודי – "בלי כל סימן"

בכל החומשים המודפסים, מופיע בסוף כל פרשה סיכום של מספר הפסוקים בפרשה זו, בתוספת סימן של מילה אשר מספר הגימטריא שלה דומה למספר פסוקי הפרשה. כגון בסוף פרשת כי-תשא כתוב: 'קל"ט פסוקים, חננאל סימן'. ישנן פרשיות שמופיעם בהם שני סימנים, ששניהם עולים בגימטריא כמספר פסוקי הפרשה, כגון בסוף פרשת בראשית כתוב: 'קמ"ו פסוקים אמצי"ה, יחזקיה"ו, סימן'. 

מי נתן הסימנים?

אין בידינו מקור ברור מי הם נותני הסימנים הללו ומה מקורם, אולם בספר 'תורת יעקב' (מהדו"ק סי' פז) להגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט"א, ראש ישיבת כף החיים, כותב שקרוב לוודאי שרבותינו בעלי חכמי המסורה, שהתגוררו בטבריה לאחר תקופת האמוראים, שהם ספרו את התורה באותיותיה, ומסרו בדינו את מסורת כתיבת התנ"ך, הם גם שנתנו סימנים אלו. וראה שם בתורת יעקב שהאריך בגדולות ובנפלאות לבאר בהרבה פרשיות מדוע נתנו דווקא סימן זה ולא סימן אחר.

סימני המאירי

ושוב הביא שם שמצא בספר קרית-ספר לרבינו המאירי (חלק ב) שעמד במנין הפסוקים שבכל פרשה ונתן סימנים אחרים למספר הפסוקים, ולכאורה מוכח מכך שהסימנים הנדפסים בחומשים אינם מחכמי המסורה, כי אם היו מחכמי המסורה מדוע מיאן המאירי בסימנים אלו. אך שוב כתב שאין זה הכרח, כי יתכן שהסימנים הם באמת מחכמי המסורה, אלא שלא באו בשלמותם לידי המאירי, וכמו שמצינו שיש הרבה שמביאים מסורות מכתב יד שלא היו אצל שאר רבותינו, כפי שמצוי בספר מנחת-שי ועוד. ולכן הוזקק הרב המאירי ז"ל לתת בה סימנים מדיליה.

חכמי טבריה

ושוב מצא בספר 'מסורת התורה והנביאים' (עמוד 13), שחיבר הגאון רבי פסח פינפער זצ"ל, מו"ץ בווילנא, שכתב: 'חכמי טבריה, אחר חתימת התלמוד, ספרו ומנו תיבות הפסוקים ופרשיות שבכל כ"ד ספרי קודש, ומסרו לנו סימנים שם אדם שהוא בגימטריא כמספר אותיות [צ"ל תיבות] הפרשה', עכ"ל. הרי שנקט בפשיטות, שסימנים אלו מחכמי המסורה הם.

פרשה ללא סימן   

למרבה הפלא, בשונה מכל פרשיות התורה, הרי בפרשת השבוע, פרשת פקודי, נדפס ברוב החומשים בסוף הפרשה רק: 'צ"ב פסוקים', ולא נדפס בו שום סימן כלל, והדבר אומר דרשני!

אם כי רבינו אלעזר מגרמייזא, בעל הרוקח בפירושו לתורה (במדבר ז, ג) כותב וז"ל: 'עגלות צב, על שם צ"ב ימים משיצאו ממצרים עד העגל, וכנגד צ"ב פסוקים בפרשת פקודי', עכ"ל. אך גם הוא כתב כן רק בדרך רמז, ולא כתב שזה הסימן הנדפס בסוף הפרשה. והוא פלא מדוע אכן בפרשה זו אין סימן?

"בלי כל" – סימן

פרפרת נאה כתב בספר 'תפוחי חיים' על טעמי המקרא, בקונטרס 'סימנים דאורייתא' (דף קע"ב) בשם כ"ק האדמו"ר בעל לב שמחה מגור זצ"ל, שבחומשים ישנים היה כתוב: פרשת פקודי 'בלי כל' – סימן, והמדפיסים והמהדירים לא הבינו את הכוונה, וחשבו שאין כל סימן לפרשה זו, וטעות היתה בידם, שכוונת הכותב היתה שהסימן הוא שתי המילים: 'בלי כל' שמספרם צ"ב, כמספר הפסוקים בפרשה. [ואגב, בקונטרס הנ"ל 'סימנים דאורייתא' האריך בטוב טעם לבאר את כל הסימנים של כל פרשיות התורה מדוע נקטו דווקא סימן זה, עיי"ש ותרוה נחת.]

רק שמות אנשים 

אולם בספר 'תורת יעקב' של הגרי"ח סופר שליט"א, העיר על השערה זו: 'והנה אם קבלה היא נקבלה באהבה ובסבר פנים יפות, אבל בעניותי השערה זו תמוהה היא אצלי, שהמעיין בסימני מספר הפסוקים שיש בכל פרשה, יראה שתמיד וכמעט בלא יוצא מן הכלל הסימן הוא שם של אישיות המוזכרת במקרא, או שם של מקום, או מילה אחת מתוך הפרשה, כך שתמוה לומר שבפרשת פקודי נקטו סימן של שתי המילים "בלי כל" שאין להם כל משמעות, ואינם שם של אדם.

'אצא' או 'עזיה'

יש לציין שבחומש עם פירוש המלבי"ם יש סימן גם בפרשת פקודי: 'אצא' סימן. ובספר תורת יעקב הציע סימן את המילה: 'לבני', שהוא שם של אחד מבני גרשון (שמות ו, יז). אך שוב הביא שמצא ב'קרית-ספר' לרבינו המאירי שכבר כתב סימן לפרשת פקודי: 'עזיה' סימן, שהוא שם אדם, ואכן בכמה חומשים בימינו אימצו הצעה זו וכתבו בפרשת פקודי 'עזיה סימן'.

שני כתבי יד

מאמר מקיף ונרחב הופיע בקובץ סימני (קכו-קכז) תחת הכותרת 'רישומי המסורה בסופי פרשות התורה וספרי התנ"ך', מכל היבטיו ומקורותיו. מן המאמר עולה שהסימנים שלפנינו בחומשים מקורם בשני כתבי יד שכללו סימנים, האחד – שסימניו היו שמות אנשים מן התנ"ך, והשני – שסימניו היו מלה אחת מן הפרשה. ואילו הסימן של 'בלי כל' בפרשת פקודי אינו מופיע בשום כתב יד, ואילו הסימן 'עזיה' שהזכיר המאירי אכן מופיע בכתבי יד. לעומת זאת, בכל החומשים הנדפסים בדורות שלפנינו, החל מהדפוס הראשון בו הופיעו סימנים, לא מופיע שום סימן בפרשת פקודי.