על הפסוק בפרשת השבוע (ויקרא טז, ב) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ (ויקרא טז, ב), אמר הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע, בשם אביו הרה"ק רבי יצחק מראדוויל זי"ע, רעיון נפלא בדרך רמז:
הגמרא דורשת (כתובות נ, א) על הפסוק (תהלים קו, ג) 'אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת', וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? אלא, דרשו רבותינו שביבנה, ויש אומרים, רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו, ע"כ. כלומר, כשאדם מפרנס את בניו ובנותיו באופן תמידי, בכך הוא זוכה לתואר 'עושה צדקה בכל עת'.
אולם, יש בני אדם הפוטרים עצמם מלתת צדקה לאחרים, בטענה שהם כבר יוצאים ידי חובת צדקה בכך שהם זנים את בני משפחתם ומקיימים בעצמם 'עושה צדקה בכל עת'.
על כך בא הפסוק כאן ואומר: ואל יבוא "בכל עת" אל הקודש, כלומר, בצדקה כזו שאדם עושה 'בכל עת' עם בניו ובנותיו, בכך לא יבוא אל הקודש, בכך לא יוכל לקדש את נשמתו, רק בעושה צדקה גמורה עם אנשים אחרים.
מתוק מדבש!