בפרשת השבוע אנו לומדים על גזירתו של פרעה (שמות ה, ז-ט) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן, וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ וגו' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וגו'.
השאלה הנשאלת: אם היתה לפרעה כוונה להכביד את העבודה, מדוע היה צריך לגזור שלא לתת להם תבן ולהשאיר את מכסת הלבֵנים כבתחילה, הרי היה יכול להמשיך לתת להם תבן, ולהכפיל ולשלש את מכסת הלבנים בכל יום, כך שייאלצו לעשות יותר לבנים, ומה העניין דווקא במניעת התבן?
גדולי וצדיקי הדורות אמרו על כך שלשה תירוצים מאלפים ונוקבים:
צער הנפש
הרה"ק רבי מנחם מנדל מוורקא זי"ע ביאר בטוב טעם: לחץ ומתח נפשי, טרדת ודאגת הלב, הם קשים לאדם הרבה יותר מסבל פיזי וגופני. עד עכשיו גזר פרעה רק גזירות על הגוף, להעביד אותם בעבודה קשה, ואם היה מגדיל את מכסת הלבנים, היה לכל היותר מגדיל יותר את צער הגוף, אבל לפרעה היתה כעת מטרה למרר ולצער לא רק את הגוף אלא את הנפש! לכן גזר שלא לתת להם תבן, כך בוקר יקומו בדאגה ומתח נפשי מהיכן ישיגו תבן, וזו גזירה קשה הרבה יותר.
איבוד המוח
ביתר עמקות ביאר בספה"ק 'שם משמואל': עד עכשיו שלט פרעה רק על גופם של היהודים שעבדו בעמל כפיים, אבל על מוחם ודעתם לא שלט, כי גם בזמן העבודה היו יכולים להרהר בדברי תורה ובעבודת ה'. וכמאמר הרה"ק מקוצק זי"ע על הכתוב (תהלים קכח, ב) 'יגיע כפיך כי תאכל' – יגיע כפיים בלבד, אבל לא צריך להכניס את המוח ואת הלב אל העבודה, המוח צריך להישאר פנוי לעבודת ה'.
לכן גזר כעת פרעה שלא לתת להם תבן, במטרה מרושעת לגזול מהם את יישוב הדעת, כי כל היום היו טרודים ומבוהלים סביב הדאגה לקושש קש, עד שכל הגיגיהם ומחשבותיהם יסתובב רק סביב דאגת הקש והתבן!
פירוד בעם
ואילו הגאון רבי יצחק מוואלאזין זי"ע ביאר לדרכו: עצה עמוקה היתה בגזירתו של אותו רשע. כל כוונתו לא היתה אלא לערער את האחדות והאחווה שהיתה בין בני ישראל, כי כאשר ירוץ כל אחד מהם ברחבי מצרים למצוא מעט תבן, יבואו לידי מריבות וקטטות, כאשר כל אחד יטען שהוא ראה או הגביה ראשון את התבן, או שהתבן שבמקום פלוני שייך לו. המחלוקת והפירוד בישראל – היתה תכלית מאוויו של פרעה!