בפרשת השבוע נאמר (ויקרא ז, יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, ורש"י מסביר: 'אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא'. בהמשך הכתובים מבואר שהמקריב קרבן-תודה צריך להקריב ארבעים לחמים, שלשה סוגי חלות של מצה, עשרה מכל סוג, ועוד עשרה חמץ.
רבינו יצחק אברבנאל בפירושו, וכן המהרי"ל בספר מנהגיו, כותבים רעיון נפלא: כשיצאו ישראל ממצרים, הם זכו לכל ארבעה סוגי הנסים, יורדי הים – כשעברו את ים סוף; הולכי מדבריות – כשיצאו למדבר; חבושי בית האסורים – כשיצאו מבית עבדים; חולה שנתרפא – כי במצרים היו מוכים ולוקים. לפיכך אוכלים בליל הסדר שלש מצות, כנגד שלש סוגי מצה בקרבן תודה. ועל כך שואל הבן 'שבכל הלילות' – בקרבן תודה, 'אנו אוכלים חמץ ומצה', ואילו 'הלילה הזה – כולו מצה'!
להודות גם על הצרה
ומה באמת התירוץ? מדוע בקרבן תודה של יוצאי מצרים אוכלים רק מצה ולא חמץ?
רעיון מאלף כותב הגה"ק רבי אליעזר דוד גרינוואלד זי"ע, בספרו 'קרן לדוד': המצה רומזת על החסדים כשאדם ניצול מהצרה, ואילו החמץ שהוא חמוץ רומז על הצרה. אדם שמקריב קרבן תודה מקריב גם לחמי חמץ, לרמז שהוא מודה לא רק על הישועה, אלא גם על הצרה שהיתה תחילה, כי עתה בזמן הישועה מתברר למפרע שגם הצרה עצמה היתה לטובה, וגם על כך צריך להודות.
לכן, בפסח אוכלים רק מצה, להודות רק על הנס של גאולת מצרים, ואילו את לחמי החמץ, להודות על צרת הגלות, משלימים בחג השבועות, בקרבן 'שתי הלחם', כי רק אחרי קבלת התורה בחג השבועות מתברר למפרע שגם הגלות עצמה היתה לטובה, לזקק ולטהר את ישראל שיהיו ראויים לקבלת התורה, ואז משלימים את לחמי החמץ של קרבן התודה, ומודים גם על הצרה של הגלות!
נסיך שבכל יום
ועוד מסר חשוב נוסף נוכל לשאוב מקרבן התודה: קרבן זה נאכל רק ליום אחד, כאמור (ויקרא ז, טו) בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, והסיבה לכך, אמר הרה"ק בעל אמרי אמת מגור זי"ע: בכל יום ויום ישנם נסים חדשים, אין להשאיר את קרבן התודה של היום למחר, כי מחר יש כבר קרבן תודה חדש!