מזה כמה דורות של תנאים היתה פריחה והתרחבות אדירה של התורה שבעל־פה, עד שהמוחות כבר לא יכלו להכיל או לתחום את כל ההלכות והחידושים. לעומתה היתה ירידה משמעותית בקרנה של המנהיגות התורנית לאחר שהסנהדרין גלתה מלשכת הגזית; וגם לכן, שלא כבימי קדם, לא יכלו החכמים להחליט על הלכות פסוקות כדעת הרוב ולשלול דעות היחידים.
כל אלו איימו במוחש על המשך סדר נתינת התורה, שעד אז הוסיפה להתנהל כמתכונתה מימי קבלת התורה, כשמשה רבנו קיבל תורה מסיני, כתב מצוותיה והעביר בעל־פה פרטיה וענייניה. היה חשש אמתי שהמשך העברת המסורת תשתבש, כל בית תלמוד יעשה כדברי רבו, כנסת ישראל תתחלק, וכך חלקי תורה רבים עלולים להשתכח מישראל.
לכן קם רבנו הקדוש והחליט לעשות מעשה. חרף האיסור ששלט עד אז בדבר העלאת דברי התורה שבעל־פה על הכתב הוא החל לאוספם ואף לכתוב אותם, וכדברי הפסוק: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
במשך שנים רבות עברו פרטי ועניני התורה רק מפה אל אוזן, מרב לתלמיד. אמנם היו כותבים אותם בסימנים וסיכומי תמצית הדברים, אבל הלימוד והפירוט היו רק בעל פה. כמו ששנינו בגמרא (גיטין ס:): "כתיב 'כתוב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי ע"פ הדברים האלה', הא כיצד – דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על־פה דברים, שבעל־פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". ולכן הוצרך רבינו הקדוש להיות פורץ דרך, ולמען שימור התורה לדורות התיר לנו את האסורות.
מלאכה רבה הוטלה על כתפיו הרחבות, ומן הסתם רק אדם גדול כמוהו היה מסוגל לכך. וכך מתאר הרמב"ם את דמותו הכבירה:
"והיה יחיד (ב)דורו ואחד בזמנו, איש שנמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבנו הקדוש, ושמו יהודה, והיה בחכמה ובמעלה בתכליתם, כמו שאמרו (גיטין נט:): מימות משה רבנו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והיה בתכלית החסידות והענווה והרחקת התענוגים, כמו שאמרו גם כן (סוטה מט:): משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקודש… והיה לו מן העושר וההון ורוחב היכולת… וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה, וריבץ תורה בישראל, ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבנו עד ימותיו".
לתוך סדרי המשנה הכניס רבי גם את המחלוקות, ולא כתב רק את הדעות המקובלות כהלכות פסוקות, וסיבת הדבר מפני שלא יגידו אחדים שקיבלו אחרת מרבם שהמשנה אינה נכונה, אלא יידעו שאכן כך היא שיטת רבם אבל רוב החכמים לא סברו כמותו. גם את המקומות בהם הודו התנאים החולקים לברי פלוגתתם הוסיף למשניות, כגון: שאמרו ב"ש אומרים כך וב"ה כך וכך וחזרו ב"ה להורות כדברי בית שמאי, "כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק והאמונה" (לשון הרמב"ם בהקדמה למשנה. ראה את כל לשונו שם).