בפרשת השבוע אנו לומדים שוב את עשרת הדברות שניתנו בסיני. בשעה שקוראים את הקריאה בציבור, בטעם העליון, הרי הניקוד הוא (דברים ה, יז) לֹא תִּרְצָח, בניקוד קמ"ץ תחת האות צד"י. אולם כאשר לומדים ביחיד, קוראים לא תִרְצַח, בניקוד פת"ח תחת האות צד"י.
אמנם ההסבר פשוט לכך, משום שבטעם העליון כל דיבור מעשרת הדברות הוא פסוק לעצמו, ולפי כללי הדקדוק בסוף פסוק מנקדים בקמ"ץ (ביאור הלכה סי' תצד). אולם גדולי הדורות העמיסו גם רמזים נפלאים ומאלפים בשינוי הניקוד הזה.
הגאון מווילנא זי"ע (מובא בקול אליהו), וכן הגאון בעל 'בן איש חי' זי"ע בספרו 'בן יהוידע' (מכות ז, א), מסבירים זאת, על פי דברי הגמרא (ע"ז יט, ב) שדרשו את הכתוב (משלי ז, כו) 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ'- זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה.
הרי לנו שישנם שני אנשים הנחשבים בבחינת רוצחים, האחד – מי שפותח את פיו להורות הוראה בזמן שהוא אינו ראוי לכך. ויש גם להיפך – מי שסותם וקומץ את פיו שלא להורות הוראה, כשהוא כן ראוי לכך.
זה הרמז בשתי צורות הניקוד של 'לא תרצח', פת"ח וקמ"ץ, יש מי שהוא רוצח בבחינת 'פתח' – כשפותח פיו, ויש רוצח בבחינת 'קמץ' כשהוא קומץ וסוגר את פיו…