כשנדקדק בפסוק זה נשים לב לשינוי לשון, בתחילת הפסוק נאמר 'וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת', ואילו בסוף הפסוק נאמר 'מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה', מדוע כאן לא הוזכר גם צרות?
על דקדוק זה עמד מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר מנחם מן שך זי"ע, בהקדמה לספרו 'אבי עזרי', וביאורו שופך אור של אמונה על חיי האדם:
קיים הבדל בין 'רעות' ל'צרות'. הרעות הם עצם המציאות של המקרה הרע שבא על האדם, כגון מחלה או עניות. ואילו ה'צרות' הם תחושת המועקה שיש לאדם מהצרה שפקדה אותו, וכפי שתרגם אונקלוס כאן צרות – עקן, כי כאשר באה רעה על האדם לפעמים נשבר רוחו בקרבו בתחושה שעולמו חשך בעדו.
והנה, תחושת מועקה זו באה לאדם כתוצאה מחוסר אמונה ובטחון בה' יתברך. כשאין אמונת ה' בקרבו אזי הוא חש שבור ומדוכא מהרעות הבאות עליו. אך המאמין בה' ובהשגחתו הפרטית, אזי גם כאשר באות עליו 'רעות', הוא מקבל אותם בלב רגוע ושמח, והם אינן גורמות לו מועקת לב ושברון רוח.
לפיכך, אף כי בתחילה נאמר וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, אבל אחרי שהוא בא לאמונה של הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, אזי ממילא בטלו הצרות, דהיינו התחושות הקשות, ונשאר רק מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, רעות אבל לא צרות!