בפרשת השבוע מוזכרים שוב עשרת הדברות. בשניים מהמצוות בעשרת הדברות – שמירת שבת, וכיבוד אב – נאמר 'כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ', ורש"י מסביר שהכוונה שעוד קודם קבלת התורה, בהיותם ב'מרה', כבר הצטוו על מצות שמירת שבת וכיבוד אב.
שואל מרנא החתם סופר זי"ע – מדוע היה צורך להזכיר בשמירת שבת וכיבוד אב את העובדה שהם הצטוו על כך כבר בהיותם במורה. ועוד הוא שואל: מדוע חשוב לדעת את המקום שבני ישראל נצטוו על מצוות אלו, בהיותם במרה?
והוא מבאר ביאור מאלף: בשמירת שבת יש גם תועלת והנאה למנוחת הגוף העמל בעבודה קשה כל ימות השבוע, אבל האמת היא ששמירת הגוף אינה המטרה העיקרית במצות השבת, אלא השבת היא יסוד האמונה, 'אות היא ביני וביניכם' (שמות לא יג). והנה, כשנצטוו בני ישראל על שמירת השבת בהיותם במרה במדבר ודאי שלא היה זה לצורך מנוחת הגוף, שהרי התפרנסו ממעשי ניסים וכל השבוע שבתו ממלאכה, ושמירת השבת היתה לתכלית הכוונה האמיתית, על כן הוסיף ואמר 'כאשר צוך ה' אלקיך' – במרה, להורות שבכל הדורות נשמור את השבת לא כצורך גופני, רק כפי ששבתנו במדבר.
כך הוא גם במצות כיבוד הורים. בהשקפה ראשונה נראה שכיבוד אב ואם הוא דבר טבעי כהכרת הטוב למי שסיפקו לילדיהם את כל צרכיהם, והמוסר האנושי אומר שצריך כל אדם לכבד את מיטיביו. על כך הדגיש הכתוב 'כאשר צוך ה' אלקיך', לומר שאפילו אם ההורים לא עשו דבר לטובת הילד עדיין חייב הוא לכבדם, כי כך ציוה ה'!
יקר מפז!