על הפסוק בפרשת השבוע (שמות כה, כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים, אמר האדמו"ר הרה"ק בעל שפע חיים מצאנז זי"ע רעיון נפלא בעל לקח חשוב לחיים.
יש לך אדם שהוא טרוד כל היום לעסוק בצרכי ציבור ולהיטיב עם הבריות, כמובן שהוא פועל דברים חשובים עד מאד, אבל לפעמים מרוב הטרדות בבין אדם לחברו, הוא עלול ח"ו לשכוח את חובתו בין אדם למקום, כך שלבו אינו דבוק באהבת בוראו ויראתו. מצד שני, יש אדם שהוא כולו דבוק בעבודת ה' עד שהוא שוכח לסייע לאנשים מישראל בצרכיהם הגשמיים.
הוי אומר, שחובת האדם בעולמו הוא לשלב בשילוב מושלם את שני החלקים, גם שראשו יגיע השמימה בדבקות הבורא, ובד בבד גם יהיה מוצב ארצה לתת עינו ולבו לסייע לאחרים, כאשר כל חלק משני החלקים לא יבוא על חשבון השני, הדבקות בה' לא תגרע את העסק בגמילות חסדים, ומאידך גמילות החסדים לא תמנע ממנו את הדבקות בהשי"ת.
יסוד חשוב זה נרמז במעשה הכרובים, והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה – לרמז על העבודה שבין אדם למקום, להיות עיניו כלפי מעלה בדבקות בה' וביראתו ואהבתו, אך בד בבד באותה שעה גם – ופניהם איש אל אחיו, לרמז על העבודה שבין אדם לחברו, לעסוק בגמילות חסדים ואיש את רעהו יעזורו.