רש"י הקדוש כותב על הפסוק (בראשית מה, ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: 'גשו נא אלי, ראה אותם נסוגים לאחוריהם, אמר עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים'.
השאלה הנשאלת – כפי ששואל הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע, בספרו 'אגרא דכלה' – אם אכן רצה יוסף למנוע את הבושה של האחים ולכן הוא קרא אותם אליו, מדוע הוא ממשיך ואומר להם שוב 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה', והלא בכך הוא מכאיב להם יותר כשהוא מזכיר שוב את דבר המכירה.
אלא, הוא מסביר שם הסבר נפלא, יוסף הצדיק במידותיו הטובות דיבר כאן אל אחיו דברים המתיישבים על הלב, ואמר להם: אין לכם מה להתבייש ולהצטער על המכירה, כי עליכם להבין שהיה זה דבר בלתי טבעי שאינו תלוי בכם, ורק מאת ה' היתה זאת, וההוכחה לכך שהרי – 'אני יוסף אחיכם', אשר מאז ומעולם אני אוהב אתכם כאח קרוב, וכיצד צמחה בקרבכם שנאה עזה כל כך כלפי עד 'אשר מכרתם אותי מצרימה', הרי אפילו אדם קל שבקלים לא יעשה כן לאדם זר, ומכל שכן לאחיו עצמו ובשרו האוהב אותו, זו ההוכחה הגדולה ביותר שכל המעשה היה בלתי טבעי, ורק ה' פעל זאת כי למחיה שלחני אלקים לפניכם.