תגלית הגרסאות בפירוש רש"י על 'האמרת' ו-'האמירך'

פירושו של רש"י על התורה אשר יד הכל ממשמשת בו, הועתק במשך 900 השנים האחרונות מכתב-יד אחד למשנהו, העתקה אחר העתקה, והודפס באינספור בתי דפוס, מה שגרם שבמשך הזמן השתרבבו, בטעות או בכוונה, בתוך פירושו המקורי של רש"י גם פירושים אחרים שלא יצאו מקולמוסו של רש"י, וכאשר עוקבים אחריהם ומגלים אותם בכתבי יד העתיקים, מתיישבים קושיות ומסתלקים תמיהות רבות.

אחת הדוגמאות המרתקות לכך, מופיע בפירוש רש"י בפרשת השבוע ועל כך בשורות הבאות:

לא מצאתי עד או מצאתי?

כמעט בכל החומשים הנדפסים בימינו, בפסוקים (דברים כו, יז-יח) אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וגו' וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם וגו',  נדפס פירוש רש"י בזה הלשון: "האמרת והאמירך אין להם עֵד מוכיח במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלקים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת כמו יתאמרו כל פועלי און', עכ"ל.

כל הלומד דברי רש"י אלו, מרגיש מיד בהערה הזועקת מאליה. רש"י פותח ואומר שהוא לא מצא בכל המקרא עד מוכיח לפירוש המילים האמרת והאמירך, והוא מפרש מעצמו שהוא לשון הבדלה והפרשה, ואילו בסיום דבריו הוא לכאורה סותר את עצמו וכותב שהוא מצא להם עד מלשון תפארת כמו יתאמרו כל פועלי און. והוא פלא גדול.

מהדורא קמא ובתרא

מפרשי רש"י אכן התחבטו בביאור דברי רש"י אלו, כפי שהם נדפסו במאות השנים האחרונות, ומכח קושיא זו כתבו כמה ביאורים.

רבינו הט"ז בפירושו דברי דוד על פירוש רש"י, כותב שרש"י כתב את פירושו בכמה מהדורות, בתחילה במהדורה-קמא כתב רש"י שלא מצא עד, ופירש אז מעצמו שהוא לשון הפרשה והבדלה, אך לאחר זמן, במהדורא-בתרא מצא רש"י עד בפסוק יתאמרו כל פועלי און, שהוא לשון תפארת, ורש"י השאיר את שתי הגירסאות בתוך פירושו. וכך גם כתב לבאר ב'צידה לדרך'.

ביאורים נוספים

שאר מפרשי רש"י נדרשו אף הם לתמיהה זו וכתבו ביאורים נוספים: במשכיל-לדוד כתב לבאר, שתחילה כתב רש"י שלא מצא "עד מוכיח", כלומר ראיה מוכחת ומוכרחת, אבל אחר כך כתב על הפירוש השני שמצא '"עד", אבל אין זו 'עד מוכיח', כי דוחק לפרש כאן לשון תפארת, כי אינו מתיישב היטב על לשון הפסוק.

ואילו בספר מלאכת-הקדש כתב לבאר, שדווקא במקרא, דהיינו בחמשה חומשי תורה, לא מצא רש"י עד מוכיח, אבל בנ"ך מצא לו עד.

האם יש לגרוס 'דבר אחר'

בחלק מכתבי-היד ובכמה דפוסים (וכך גם בחומש החדש מהדורת ארטסקרול מסורה) הוסיפו את המילים 'דבר אחר' לפני המילים 'ומצאתי להם עד', אך נראה בעליל שהשתלחה כאן יד להגיה ולהוסיף מילים אלו ברש"י, כי כמובן אין המילים מתחברות לכתוב כך : 'דבר אחר ומצאתי להם עד'.

התגלית: אין זה פירוש רש"י!

וכאן אנו מגיעים אל התגלית הגדולה: בכל כתבי יד העתיקים של פירוש רש"י, וכך ברוב הדפוסים העתיקים, אין מופיע כלל וכלל כל החלק השני של רש"י, מהמילים 'ומצאתי להם עד' עד סוף הדיבור. כך שמילים אלו כלל אינן מרש"י אלא הוספה מאוחרת מאחד מתלמידיו!

כך כותב בספר הקדמון 'יוסף דעת', שנדפס בפראג לפני 400 שנה, וז"ל: "אתה בן גילי אל ימהר לבך לשאול הלוא דברי רש"י כסתרי אהדדי, כי באמת אין זה מדברי רש"י ז"ל, רק איזו תלמיד כתבו על הגליון, והמדפיס חשב שהן דברי רש"י זז"ל, ותדע שכהן הוא, שברש"י קלף ישן נושן לא מצאתי, תאמין לי גם בדפוס ישן אינו שם, יעיין האינו מאמין", עכ"ל.

רש"י בתהלים ועל הש"ס

ברם, התעלומה עודנו עומדת קצת בעינה, כי אף אחרי שהוכח לנו שהחלק השני הנדפס ברש"י הוא הוספת תלמיד, עדיין קצת פלא שרש"י עצמו במקומות אחרים פירש את המילה 'האמרת' מלשון תפארת וחשיבות, ולא מלשון הבדלה, והוא ברש"י במסכת ברכות (ו, א) וז"ל שם: 'האמרת לשון חשיבות ושבח, כמו יתאמרו כל פועלי און', וכעין זה ברש"י במסכת חגיגה (ג, א), ובפירושו על תהלים (צד, ד). ולעומת זאת רש"י במסכת גיטין (נז, ב) מפרש את המילה הארמת 'יִחַדְתָּ', והוא כמו פירוש הראשון כאן מלשון הפרשה והבדלה.

הפרשה או המשכה

לסיום היריעה יש להעיר הערה נוספת, שבכל כתבי היד והדפוסים הישנים כתוב 'ולי נראה שהוא לשון המשכה והבדלה', ורק בדפוסים המאוחרים יותר שונתה הגירסה ל'הפרשה והבדלה', ולכאורה נראה שרש"י התכוון לומר שהקב"ה משך אותנו מן האומות להיות לחלקו, ואנו כביכול משכנו אותו להיות לנו לאלוקים, ומשום מה לא הבינו המדפיסים את כוונת המלה ותיקנו מ'המשכה' ל'הפרשה'