בפרשת השבוע מזהירה התורה (דברים כ, יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר וגו' לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ וגו'. פסוק זה הוא המקור לאיסור הידוע "בל תשחית", הכולל בתוכו איסור להשחית כל דבר הראוי לשימוש, כפי שכותב הרמב"ם (הל' מלכים ו, י): 'ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית'.
מנהג עתיק שהתקבל בקרב העולים למירון בל"ג בעומר, להשליך בגדים טובים ויקרי ערך, לתוך מדורת האש ביום ל"ג בעומר במירון, עורר פולמוס גדול בהיכלם של גדולי ופוסקי הדורות, שהיו מהם שטענו שיש בכך משום איסור 'בל תשחית.
איסור בל תשחית
קול הערעור הראשון החל להישמע לפני יותר ממאתיים שנה. הראשון לציון הגאון רבי רפאל יוסף חזן זצ"ל, בספרו שו"ת חקרי לב (מהדו"ב יו"ד סי' י"א) מתייחס למנהג "שמדליקים דברים יקרים ששוים שלש מאות או חמש מאות אריות בהלולא דרשב"י"…ואיני מוצא בזה צד היתר, דנראה דאיכא איסור בל תשחית דרבנן, ואיני מאמין שהראשונים נהגו כן, אם לא שנשתרבב המנהג מחדש, דאפילו בשמחת בית השואבה לא היה מדליקין כי אם מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם. ואי משום דשורפין על המלכים (ע"ז יא, א) – אין זה כי אם במלכים ובעת מיתה, וגם מבואר שם דאין שורפין אלא מיטתן וכלי תשמישן, אבל שאר דברים לא הותר,".
משום דרכי האמורי
בנוסף על איסור בל תשחית, מעלה הגה"ק רבי יוסף שאול נאטנזאהן זצוק"ל, אב"ד לעמבערג היא לבוב, בספרו שו"ת שואל ומשיב (מהדורה חמישאה סימן ל"ט), טיעון נוסף יש בכך משום דרכי האמורי, כי הגוים נוהגים כך לשרוף בגדים. ועל כך הוא כותב: "ופשיטא שבימי האר"י ושאר קדושים אשר בארץ לא היו עושים רק לימוד על קברו ותפלות ותחנונים שבמותו, וביום זה יתעורר רחמים על ישראל, ופשיטא שהבית יוסף וסייעתו לא היו מניחים לעשות כזאת, ורק אחר כך נתפשט המנהג, ואחר כך חשבו למנהג קדום, ומתייראים שלא יענשו ח"ו, ואני ערב להם שאם היו לוקחים אותו ממון והיו מפרנסים עניי ארץ ישראל בזה שיותר היה ניחא לרשב"י והנאה לו והנאה לעולם".
הקונטרס 'כבוד-מלכים'
מהצד השני של המתרס, אל מול המערערים, חגר חרבו על ירך הגאון רבי שמואל העליר זצוק"ל, רבה של צפת, שהדפיס בשנת תרל"ד קונטרס מיוחד בשם "כבוד מלכים", להצדיק את המנהג. בפתח הקונטרס 'כבוד-מלכים' הוא כותב שחיבור זה הוא תשובה אל תלמיד חכם מירושלים שקרא תגר וערעור על מנהג זה. מתוך טענותיו של אותו חכם ניתן להניח שתמך יחידותיו על דברי החקרי-לב והשואל-ומשיב, אם כי הוא אין מזכיר בפירוש את דבריהם, והוא רצה כנראה שרבי שמואל העליר, כרבה של צפת הקרובה למירון, יפעל לביטול המנהג. אך רבה של צפת דווקא נחלץ חושים להגן על מנהג ישראל וכארי התנשא ללחום את כבוד המלכים.
לצורך מצוה אין איסור
רבי שמואל העליר מאריך בקונטרס ולהוכיח שאין במנהג זה שום איסור משום 'בל תשחית', אחרי שמאריך להוכיח מכל הראשונים והאחרונים שכל איסור בל תשחית הוא רק כשעושים סתם לשם השחתה בעלמא, אבל אם יש איה ענין ומטרה, אין בזה כלל משום בל תשחית, ואדרבה מצות כבוד התורה יש כאן.
בין הדברים הוא אף מנמק וכותב: "ואם יש חשש על הבגדים, הלא יחוש גם על השמן הרב שנשרף, שהוא יותר חמור מבגדים, שגם למערכה למזבח לא היו כורתים עצי זית שלא ימעטו השמן בארץ ישראל כדאיתא במסכת תמיד וכנזכר לעיל, אלא ודאי כל מה שעושים לכבודו [של רשב"י] שכרו הרבה מאוד". בדבריו הוא גם מביא עדות ששמע איש מפי איש מפי זקני צפת, שגם הרה"ק בעל אור החיים הק' זי"ע בהיותו במירון בל"ג בעומר שרף שם בגדים יקרים, כך שיש למנהג מקור קדום וקדוש.
מנהג ישראל תורה
בדומה לכך כותב רבינו הגאון רבי יוסף חיים מבגדד זי"ע, בעל הבן איש חי, בספרו 'תורה-לשמה' (שאלה ת') בתשובה על דין בל תשחית. הוא מזכיר את המנהג ומגן עליו, וזה לשונו: "והנה בזה תדע, כי מנהג ישראל שהולכים בליל ל"ג בעומר למירון ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים לכבוד הרשב"י זיע"א, אין לפקפק על זה, מאחר שהם מתכוונים לשם מצוה אין כאן חשש בל תשחית ומנהג ישראל תורה הוא", עכ"ל. (וראה באריכות בשדי חמד אסיפת דינים, מערכת ארץ ישראל, אות ז).
למעשה, קול המחאה לא הצליח לבטל את המנהג הקדוש, ואף בשנים לאחר מכן נמשך המנהג בקרב גדולים וצדיקים שנהגו כך ונוהגים כך עד היום הזה.