פרשתנו, פרשת תזריע, מסתיימת במילה "לטמאו". כך גם פרשת מצורע מסתיימת במילה "טמאה". וכאילו לא די בכך הרי גם ההפטרה של שבוע זה מסתיימת במילים "וירמסו אותו העם בשער וימות".
וסיים בדבר טוב
עובדות אלו אומרות 'דרשני', שהרי הרמ"א כותב בשלחן ערוך הלכות קריאת התורה (סי' קלח, א) וז"ל: 'ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב', ואם כן, איך יתכן שפרשיות אלו מסתיימת בסיום בלתי מלבב שכזה?
עוד פרשיות
שאלה דומה מתעוררת בעוד כמה מפרשיות התורה שבפשטות מסתיימות בדבר שאינו טוב, כמו למשל פרשת נח מסתיימת 'וימת תרח בחרן'; פרשת ויקרא מסתיימת 'לאשמה בה'; פרשת קדושים מסתיימת 'ירגמו אותם דמיהם בם'; פרשת במדבר מסתיימת 'כבלע את הקודש ומתו'; פרשת בלק המסתיימת במילים 'ויהיו המתים במגיפה ארבע ועשרים אלף'. ולא רק אלו אלא שסיום כל התורה כולה הוא במילים 'לעיני כל ישראל' ורש"י מסביר שהכוונה לשבירת הלוחות לעיני ישראל, שבפשטות הוא דבר שאינו טוב.
זאת ועוד, ידוע שיש ראשונים המחלקים את פרשת משפטים לשני חלקים, כמו למשל בספר החינוך, ובפסוק (שמות כב, כד) אם כסף תלוה את עמי מתחילה פרשה חדשה, ונמצא שפרשת משפטים מסתיימת במילים 'והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים'.
כל פרשיות אלו מעוררות תמיהה, שלכאורה הם נגד דברי הרמ"א שיש לסיים בדבר טוב.
ברכת העולה – דבר טוב
על מדוכה זו ישב הגה"ק בעל בן איש חי זי"ע בספרו שו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח, סי' מב), והוא מציע תירוץ מעניין: כיון שאחר סיום הפרשה מברך העולה ברכת התורה, אין זה נחשב כסיום בדבר שאינו טוב, אלא ברכת התורה הוא הסיום.
לאור זאת הוא כותב, שהלומד שנים מקרא שאינו מברך אחר קריאתו, כשמסיים פרשיות אלו המסתיימות בדבר שאינו טוב, יוסיף ויאמר איזה פסוק של דבר טוב. והוא כותב שם גם בנוגע להפטרה של פרשת מצורע שאחרי הפסוק 'וירמסו וימות' יחזור ויאמר איזה פסוק טוב מתוך ההפטרה כדי לסיים בדבר טוב.
בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' כח) כתב שלפי חידושו של הרב-פעלים יש ליישב מה שנהגו בכמה מקומות שהיו מפסיקים בעליות לתורה גם בפסוקים שאינם עניין טוב, וזאת משום שכל העולה לתורה מברך אחר העלייה והברכה היא הסיום בדבר טוב.
אמנם בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' מה) העיר על דברי הרב-פעלים, שהרי הרמ"א מדבר על קריאת התורה בציבור, ועל זה כתב דינו לסיים בדבר טוב.
דברים טובים – ברמז
אולם בעצם השאלה מדוע יש פרשיות המסתיימות בדבר שאינו טוב, כותב שם בשו"ת חיי-הלוי ליישב באופן אחר: 'דהנה ידוע דכל התורה הק' הוא שמותיו של הקב"ה, ובכל אות ותיבה יש רמזים גבוהים למעלה מהשגתינו, ובודאי בכל תיבה ותיבה הגם שהוא נראה לנו דבר רע באמת הם מלאים מברכות ה', ועל כן באמת אין שום חשש לסיים בכל מקום שרוצה, אכן אעפ"כ יש לנו לסיים בדבר טוב כיון שלפי הנראה לנו בעינים נראה כדבר רע, אולם כל זה היינו במה שהאדם מסיים בעצמו, אבל במקום שסדרו לנו המסדרין לסיים שם, ובודאי נעשה ברוח הקודש, נאמנים הם עלינו שמרומזים שם ברכות גדולות, ושוב אין נפשו עגומה עלינו לסיים שם', עכ"ל. וכעין זה כתב בהגהות-מהרש"ם (מו"ק כח, ב), בהגהת נכד המחבר.
רעת גוי – אינה רעה
בירור נרחב בענין זה כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' לב), ובדבריו כתב שני מהלכים ליישב את חלק מהפרשיות המסתיימות בדבר שאינו טוב, האחד – על פי דברי המגן אברהם (סק"ד) שרעת הגוים אינה רעה, ומיושב בזה מדוע פרשת נח מסתיימת וימת תרח בחרן.
לשון נוכח ליחיד
ושנית – הלכה זו שיש לסיים בדבר טוב, אינה מעיקר הדין אלא עצה טובה, כדי שהעולה בתורה לא יתקוטט עם הקורא שאמר עליו פסוק שאינו טוב, ואם כן יש לומר שכל פסוק שאינו עוסק בלשון נוכח ליחיד, אלא בלשון נסתר על אחרים, אין חשש לסיים בו, כמו בפרשת קדושים 'ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב וגו' דמיהם בם' שהוא לשון נסתר על אחרים. או בפרשת בלק 'ויהיו המתים במגיפה וגו", שהוא כסיפור דברים על אחרים. וכן פרשת במדבר 'ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו' הוא בלשון נסתר על אחרים, עכ"ד.
לסיום יש לציין, שבספרי האחרונים האריכו רבות בענין זה, ועל חלק מהפרשיות שלכאורה מסתיימות בדבר שאינו טוב, כתבו הסברים וביאורים שונים להסביר שיש בהם גם כוונה לטובה, ואכמ"ל (ראה בהרחבה בקובץ זרע יעקב, קובץ טו עמוד קנד).