וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים (שמות לה, כז). כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶׁמִתְנַדְבִין, וּמַה שֶׁמְּחַסְרִין אָנוּ מַשְׁלִימִין אותו וכו' וּלְפִי שֶׁנִתְעַצְּלוּ מִתְּחִלָה נֶחְסְרָה אוֹת מִשְּׁמָם, וְהַנְשִׂאִם כְּתִיב (רש"י).
הדברים צריכים ביאור, שהרי נימוק הגיוני טוב היה בפיהם של הנשיאים, שהם רצו להשלים מה שחסר, ומדוע נחסר אות משמם?
ביאר הגאון רבי חיים שמואלביץ זי"ע: התביעה עליהם היתה, אם אכן היתה חביבות המצוה יוקדת בליבכם, כיצד הייתם מסוגלים בזמן כזה לחשוב חשבונות ולהעלות נימוקים הגיוניים לעיכוב ההתנדבות? אם עוד היה בלבבכם מקום לחשוב חשבונות, בהכרח חסרה בכם ההתלהבות הנדרשת לקיום המצוה…
ואילו מרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, גאב"ד בריסק זצ"ל, ביאר לדרכו: אמנם החשבון היה חשבון טוב, אבל כאשר מוטלת על אדם חובה לקיים מצוה, עליו למהר לעשות את רצון בוראו כדי לצאת ידי חובת המצוה, ואין כח לשום חשבון בעולם, גם החשבון הטוב ביותר, לעכב את החיוב לקיים מצוה!