בפרשת השבוע נאמר (ל, יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ, ובגמרא (עירובין נד, א) דרשו מפסוק זה, שדברי תורה יהיו קרובים אליך מאד, כאשר תקיים 'בפיך ובלבבך' – שתוציא את הלימוד מפיך, ולא רק בלב.
והגית – בהרהור
דעת המחבר בשו"ע (או"ח סי' מז, ד) שהמהרהר בדברי תורה, אינו צריך לברך ברכת התורה, משום שבהרהור אין מקיים מצות לימוד. אולם הגר"א חולק וכותב: 'וכי ליכא מצוה בהרהור?! והלא נאמר והגית בו כו', רצה לומר בלב, כמו שנאמר והגיון לבי'.
להוציא בשפתיו
בשולחן ערוך הרב (הל' ת"ת, פ"ב, יב) כתב: 'וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד, בין במקרא משנה ותלמוד, אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר, וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא, אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ולמדתם אותם'.
תורה שבכתב
בשו"ת דברי יציב (ח"ז סי' כב) כתב, שאולי יש לחלק בין תורה שבעל פה, שהיא בדיבור בפה דווקא, אבל תורה שבכתב יוצאים ידי חובה גם בהרהור, עיי"ש.
ואילו מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א, בספרו 'הלכות הגר"א ומנהגיו' (הל' תלמוד תורה) מעלה סברה הפוכה, שתורה שבעל פה עיקרה לצורך 'הבנת' תורה שבכתב, והבנה די בהרהור, אבל תורה שבכתב צריך דווקא בדיבור.
גם הרהור מצוה
למעשה הכריעו האחרונים (ראה המלוקט בפסקי תשובות סי' מז; פסקים ותשובות יו"ד סי' רמו) שלכתחילה עיקר מצות לימוד הוא רק בדיבור בפיו, אבל אם יכול יותר להתעמק ולהבין הלימוד בהרהור בלי דיבור, אזי מקיים גם בזה מצוה.
הלכה למעשה:
נחלקו המחבר והגר"א אם מברכים ברכת התורה על לימוד בהרהור. למעשה לכתחילה יש ללמוד בדיבור בפה, אבל אם הלימוד בהרהור בלבד מסייע לו להבנת הלימוד, מקיים מצוה גם בזה.