בפרשת השבוע אנו לומדים על המצוה להקים אבנים בירדן, ולאחר מכן בהר עיבל, כאמור (דברים כז, ד-ו) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד, וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ וגו', וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ.
פלא נשגב יש כאן! הרי בפרשתנו אנו לומדים שבני ישראל הצטוו לתת את הברכות על הר גריזים, ואת הקללות על הר עיבל, ואם כן, כאשר הצטוו לשמוח לפני ה' בהקרבת קרבנות שלמים, לכאורה היה מתאים יותר לשמוח על הר גריזים – הר הברכה, אך מה הענין לשמוח ולהקריב שלמים דווקא על הר עיבל – שעליו ניתנו הקללות?
אומר הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו 'קול רם': טמון כאן יסוד עיקרי וחשוב באמונה. גם כאשר הקב"ה מביא חלילה על אדם מצב הנראה כקללה ואסון, הרי למעשה יש כאן טובה גדולה, שהרי 'כל מאי דעביד רחמנא – לטב עביד!'. וכמו שנאמר (דברים ח, ה) 'כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך'. גם אם הדבר מכאיב מאוד, מאמינים אנו שיש כאן טובה גדולה, עד כדי כך שהאדם צריך לשמוח ולהודות לה' על כך.
כביטוי לכך, ציוה ה' להקריב זבחי שלמים ולשמוח לפני ה', דווקא על הר עיבל, ההר בו ניתנו הקללות, כדי לבטא ולהדגיש שאפילו הקללות שבתורה הן לטובתנו, והרי הן בהחלט סיבה לשמחה ולהקריב קרבנות שלמים!