אחד משנים-עשר אבני החושן המוזכרים בפרשת השבוע, היה אבן בשם 'יָשְׁפֵה' (שמות כח, כ). רבנו בחיי כותב שעל אבן זו נחקק שמו של בנימין, לפי שהוא התלבט במכירתו של יוסף אם לגלות הדבר לאביו או לא, ולבסוף התגבר לנצור את פיו ולא לגלות את הסוד לאביו, לפיכך ניתנה לו האבן הזאת הנקראת 'ישפה', שהוא נוטריקון 'יֶשׁ פֶה', להורות על מעלתו של בנימין שאף על פי שהיה לו פֶה לדבר, שתק ולא גילה את הדבר, עכ"ד.
אלא שלכאורה הדברים צריכים ביאור: אם אכן בנימין שתק ולא דיבר בפיו, יותר היה ראוי שהאבן תיקרא בשם 'אין פֶה', ולמה נקרא 'יש פה'?
אלא, אמר הרה"ק בעל חידושי הרי"ם מגור זי"ע, רעיון מאלף ונוקב: כיצד אנו יודעים אם האדם הוא הבעלים של חפץ מסוים? כשאנו רואים שהוא שולט על החפץ ויכול להחליט מה לעשות בו, אבל אם אין לו את הזכות לקבוע מה לעשות בחפץ, אות הוא שהחפץ אינו שייך לו. כך אדם המדבר דברים שאינם ראויים, ואחר כך מתחרט על שדיבר דברים מיותרים, הרי שפיו אינו שלו ואינו ברשותו. לכן נקרא שם האבן של בנימין דווקא בשם 'יש פה', כי אכן לבנימין היה פה! הפה היה שלו! הוא ידע למשול על הפה ולא לגלות את הסוד!