בפרשת השבוע נאמר (י, ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם. ורש"י כותב: 'שם מת אהרן?! והלא בהר ההר מת… אלא אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן… ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה וכו'. ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאלו מת שם'.
שאל הרה"ק בעל אמרי-אמת מגור זי"ע: אמנם מה שנאמר 'שָׁם מֵת אַהֲרֹן' אפשר לפרש שמרוב צער היה נדמה להם כאילו מת שם, אבל כיצד אפשר לומר 'וַיִּקָּבֵר שָׁם', וכי נדמה להם כאילו נקבר שם?!
אלא, אמר ה'אמרי-אמת', טמון כאן מסר חשוב: מידתו של אהרן היתה 'אוהב שלום ורודף שלום'. אם היו ממשיכים היהודים להתנהג במידתו, היה הדבר נחשב כאילו לא מת אהרן, אבל כיון שבמוסרה נלחמו זה בזה (כמבואר ברש"י שבני לוי נלחמו בהם), ולא שרר השלום ביניהם, נחשב הדבר כאילו מת שם אהרן, אבל לא רק שמת שם אלא גם 'ויקבר שם', כי במריבותיהם הם קברו את דרכו ומשנתו! בכך שלא המשיכו את דרכיו!
אולם בנו, הרה"ק בעל 'בית ישראל' מגור זי"ע, הוסיף על זה: ולי נראה לפרש את הכתוב: 'שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו', כלומר, שאמנם אהרן מת, אבל אלעזר בנו המשיך בדרכו ובמידתו של אביו לאהוב שלום ולרדוף שלום, והמידה הזו לא פסקה מישראל עד היום הזה!