במקום מגוריו של רש"י הק' היו הרבה חגבים עם כל סימני הכשרות, ובכל זאת לא אכלו אותם. מדוע? | על מסורת בני תימן לאכול חגבים הנקראים 'אלגראד' | וגם: הפירוש החדש ברש"י בפרשתנו!
אצל בני תימן יש מסורת בקבלה מימות הנביאים עד סוף הגאונים שכוונת הכתוב לחגב מסוים, שיש בבטנו צורת האות חי"ת"
בין בעלי החיים שהתורה כותבת בפרשת השבוע שמותר לאכול אותם, נמצא 'החגב', או בשמו האחר: 'הארבה', כמו שנאמר (ויקרא יא, כא-כב) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ, אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.
ארבעה סימנים
רש"י מציין שההיתר לאכול את אחד ממיני הארבה, הוא רק בתנאי שיש לו ארבעה סימני טהרה:
א. ארבע רגליים. ב. עוד שתי כרעיים נוספות סמוך לצווארו, אשר בעזרתם הוא מנתר וקופץ. ג. ארבע כנפיים, המכסים רוב אורך גופו. ד. שיהיה שמו חגב.
קושי בהבחנה
בהמשך דבריו מעיד רש"י וכותב, שאמנם במקום מגוריו יש הרבה חגבים הנושאים את כל סימני הכשרות, אך בכל זאת אין אוכלים אותם, לפי שאחד מסימני הכשרות הוא שיהיה שמו נקרא 'חגב', ומאחר ויש אצלנו כמה סוגי חגבים, חלקם בעלי ראש ארוך וחלקם בעלי ראש קצר, חלקם בעלי זנב וחלקם ללא זנב, אין אנו יודעים להבדיל ביניהם, איזהו המין המקורי הנקרא 'חגב', ולכן אין אוכלים ארבה כלל.
לא שמענו
כך כותב להלכה גם הט"ז (יו"ד סי' פ"ה סק"א) וז"ל: 'ועכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפילו בידוע ששמו חגב, לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן'. וכוונתו, שאף אם ידוע לנו ששמו חגב, מכל מקום יתכן שידיעה זו היא בטעות, ואין לנו מסורת מה נקרא באמת חגב שיהיה מותר לאכילה.
כך התפשט המנהג עד היום הזה כמעט אצל כל היהודים בכל מקומות העולם, כפי שכתב שם בערוך השלחן (סעיף ה): "ומימינו לא שמענו שיהא מקום שאוכלין בו חגבים".
מסורת בספרד
בתקופת הראשונים עדיין היו הרבה מקומות מבני ספרד שנהגו היתר לאכול חגבים על פי המסורת שבידם, כפי שכתב הרשב"א (חולין סה, א; ובתורת הבית הארוך בית ג שער א דף סח ע"ב): "והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת".
גם בדורו של בעל אור החיים הק' זי"ע נהגו במרוקו לאכול חגבים ירוקים מסוימים, אולם האור החיים הק' הכריז על כך איסור גמור, לאחר שבירר שעל חגבים אלו אין מסורת כשרות (ראה פרי תואר סי' פה). הוא אכן השפיע על רבים וגם טובים מבני עירו שהחלו להתנזר מאכילת חגבים, אבל בשאר מקומות במרוקו המשיכו חכמים אחרים להתיר אכילת חגבים (ראה שו"ת 'נפת צופים' יו"ד סי' יג).
מסורת 'אלגראד'
יחידים הם בני תימן שנוהגים עד היום הזה לאכול חגבים מסוימים שיש להם מסורת כשרות עליהם, ומקובל בידם שהחגב הטהור יש לו בבטנו צורה של האות חי"ת.
כך כותב בספר 'מרפא לשון' לרבי יחיא קרח (פרשת שמיני) שאצל בני תימן יש מסורת מימות הנביאים עד סוף הגאונים שכוונת הכתוב לחגב ידוע אצלם בשם 'אלגראד'.
סמוך לצווארו?
בתוך דבריו, כותב שם בספר מרפא לשון, שאמנם רש"י בפרשתנו כותב שאחד מסימני החגב הכשר הוא שיש לו שתי כרעיים 'סמוך לצווארו', ולחגב שיש עליו מסורת בקרב בני תימן, אין שתי הכרעיים לנתר סמוך לצוואר, אך באמת בחז"ל לא נזכר כלל שצריך להיות דווקא סמוך לצוואר, ובהכרח שמה שכתב רש"י 'סמוך לצווארו' אין כוונתו שזה תנאי בסימני הכשרות, אלא רש"י רק מתאר כיצד נראו אותם חגבים במקומו, אבל אין מעכב שיהיו דווקא סמוך לצוואר.
פירוש חדש ברש"י!
בספר 'שלחן ערוך המקוצר' (יו"ד סי' קל"ד) מאריך בענין זה הגאון הגדול רבי יצחק רצאבי שליט"א, מפוסקי עדת תימן, והוא כותב שבזמנינו בדקו החוקרים ומצאו שמצויים בעולם כעשרים אלף מיני חגבים ובכולם לא נמצא כלל ועיקר מין כזה שקרסוליו סמוך לצווארו, ופלא לומר שבימי רש"י היו חגבים שהכרעיים היו סמוך לצוואר.
על כן, ומחמת עוד קושיות והוכחות, הוא מחדש שם חידוש נפלא, כי הנה לשון רש"י הוא כך: 'ממעל לרגליו – סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו', עכ"ל, והנה כל המפרשים הבינו שמה שכתב רש"י 'סמוך לצווארו' עולה על שתי הכרעיים שהוא מנתר בהם, שהן נמצאות סמוך לצווארו, ולכן הקשו שבחגבים של תימן אין כרעיים סמוך לצוואר.
אך באמת יש לפרש את רש"י באופן אחר, שהתיבות 'סמוך לצווארו' אין מתייחסות לכרעיים לנתר, אלא לרגליים, שהרי הכתוב אומר שהכרעיים הללו נמצאות 'ממעל לרגליו', על כן בא רש"י לבאר, שהכוונה לרגליים – שהן סמוכות לצוואר, ומעל רגליים אלו נמצאו הכרעיים, וכך יש לפרש את דברי רש"י: 'ממעל לרגליו – וכלפי איזה רגליים הכתוב מדבר, כלפי הרגליים שהם סמוך לצוארו, ומעל רגליים אלו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו'.