בפרשת השבוע נאמר (דברים א, טו) וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם, ורש"י כותב: 'שתנהגו בהם כבוד. ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס אחרון ויוצא ראשון'.
לפני או אחרי?
הרא"ם מבאר בכוונת רש"י, שהדיין יכנס אחרון לבית הכנסת, כדי שיקומו לכבודו, וכן יֵצֵא ראשון מבית הכנסת, כדי שיקומו בפניו.
אולם בשפתי חכמים מביא שיש מפרשים להיפך, שהחכם נכנס אחרון לביתו ביציאתו מביהמ"ד, אחרי שכולם יצאו, כדי שלא להטריח את הציבור לקום מפניו, וכן יוצא ראשון מביתו לביהמ"ד, כדי שלא יקומו מפניו.
רק על הקרקע
בשולחן ערוך נפסק (יו"ד סי' רמד, ו): 'אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוין לעבור לפניהם שיעמדו מפניו, אלא ילך לו בדרך קצרה, כדי שלא ירבו לעמוד. ואם יוכל להקיף הדרך כדי שלא יעבור לפניהם, זכות הוא לו'.
אולם הש"ך כותב (סק"ד), שדברי השו"ע נאמרו רק ביושבים על הקרקע שיש טורח לקום, אבל בזמנינו שיושבים על ספסלים ואין טורח לקום, אין קפידא בדבר. ומכל מקום לא יכוין לעבור דווקא לפניהם כדי שיעמדו מפניו.
לעומתו, הברכי יוסף כותב שגם בזמן הזה לא יעבור לפניהם. והוא מסיים: 'והכי חזינן לרבנן קשישאי'.
עם חומש
בערוך השולחן כותב, שיש מהרבנים הנוהגים, כשעולים לתורה נושאים עמהם חומש בעלייתם ובירידתם מהבימה, כדי שיקומו לכבוד החומש.
ואילו בפלא יועץ (ערך כבוד חכמים) כתב, שאם החכם רואה שמצוות חביבות על הציבור, אדרבה יש ענין לעבור לפניהם, לא לכבוד עצמו, אלא לזכותם במצוה.
הלכה למעשה:
כאשר יושבים על ספסל ואין טורח לקום, לדעת הש"ך אין החכם צריך להימנע מלעבור לפני הציבור (והברכי יוסף חולק), ויש רבנים הנושאים עמהם חומש בדרכם לבימה. ואם מצוות חביבות על הציבור, ראוי לעבור לפניהם לזכותם במצות קימה.