הייתכנו מספר טעמים וביאורים שונים במטרת הבריאה? והאמנם כל הנחלים הולכים אל מקום אחד, או שמא יש בדבר חילוקי גישות?* חלקו השני והאחרון של המאמר שעורר הדים
בחלקו הראשון של המאמר (שהתפרסם בגליון ו) עמדנו בהרחבה על יסודות החילוק בין המבואר בספר מסילת ישרים להרמח"ל למבואר בספר התניא בשאלת כוונת ומטרת הבריאה, וממילא בשאלת תכלית עבודת ה' של האדם, ונתבאר, שלדברי הרמח"ל מטרת הבריאה היא "להיטיב לברואיו", וממילא תכלית עבודת האדם היא לזכות להתענג על ה' בעולם הבא, ואילו לדברי בעל התניא מטרת הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ותכלית עבודת האדם היא זיכוכו ותיקונו של העולם הזה באמצעות התורה והמצוות.
ברם, כפי שהערנו בסיום המאמר – וכך ציינו גם רבים מהקוראים, שחלק מדבריהם פרסמנו במדור מכתבים למערכת שבגליון הקודם (ז) – הצגה זו של שיטת הרמח"ל היא פשטנית במקצת (אם כי היא בוודאי משקפת תפיסה רווחת בציבור הרחב), שכן במקומות אחרים במשנתו, לא רק בספריו העמוקים יותר והנוגעים יותר לתורת הסוד (וכדלהלן) אלא אף בספר מסילת ישרים עצמו, אנו מוצאים דרגא גבוהה יותר של עבודת ה' שאכן נובעת מהסתכלות מעמיקה יותר על תכלית ומטרת הבריאה.
וכך כותב הרמח"ל בפרק יט של מסילת ישרים, "בביאור חלקי החסידות":
ודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעולם הבא – לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוון לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו.
אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה.
הרי שדרך העבודה על מנת "לחזות בנועם ה'" אינה הדרך המעולה ביותר, ונקראת "עבודה לצורך עצמו".
מובן, שאם כל תכלית הבריאה היא שהאדם יזכה להתענג על ה', כפי שעולה מפשט דברי הרמח"ל בתחילת הספר (ובמקומות נוספים בדבריו, כפי שהארכנו בחלקו הראשון של המאמר) – מה בכך שהאדם עובד למען תכלית זו?! ברור אפוא כי מכאן עולה הבנה שונה בתכלית הבריאה, ואכן, בחיבוריו האחרים של הרמח"ל אנו מוצאים ביאור נוסף לתכלית הבריאה, וכדלהלן.
הכוונה העמוקה – גילוי יחודו יתברך
זה לשון הרמח"ל בדעת תבונות (סימן לד):
כל סדרי מעשיו ית', כל המעשה הגדול אשר עשה מני שים אדם עלי ארץ, וכל אשר הבטיח לנו לעשות ע"י נביאיו הקדושים, הנה מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור הוא – עוצם יחודו יתברך.
גילוי יחוד זה הוא הוא תכלית הבריאה, כמבואר בהמשך הדברים (פרק מח):
הכוונה התכליתית היא רק גילוי היחוד.
ובהרחבה בקל"ח פתחי חכמה (פתח ד):
שלימות יחודו הלא הוא שליטתו הגמורה והמוחלטת שאין לפניו שום מניעה וחסרון… [אולם] כשירצה לגלות יחודו בפועל, רוצה לומר שיגלה תחילה החסרונות ואחר כך ישוב יחודו עליהם ויתקן את הכל… [כי] כשיהיה מציאות החסרונות, אז יועילו המצוות, כי החסר יכול לקבל השלמות… ועל הענין הזה נבראו העולמות והעבודה בהם והיה המעשה התעלם השלמות והשאיר חק אחד בלתי שלם כדלקמן שבו תפול העבודה… ואמנם גם זה יהיה בכלל העבודה, גילוי היחוד עצמו, שבני אדם העובדים הם ימשיכוהו לגלותו ולתקן כל החסרונות.
כלומר: תחילה העלים הבורא את יחודו על ידי בריאת חלקי רע הסותרים ליחודו, ותפקיד האדם הוא לתקנם ולהחזירם לטוב ובכך לגלות את יחודו גם במציאות שבה יחוד זה לא היה גלוי.
ביאור זה לכאורה דומה לדברי התניא שהובאו בחלקו הראשון של המאמר, שתכלית הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ואכן מצאנו לשון דומה בדברי הרמח"ל, בדעת תבונות (סימן קס):
הכבוד העליון הוא השורה בכל מקום והוא המחיה את כל הנמצאות, והעיד הכתוב "ואתה מחיה את כולם", ועל כן נאמר "מלא כל הארץ כבודו". ואמנם העוונות של בני האדם מרחיקים הכבוד מן התחתונים, והוא ענין שנאמר "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", ולהפך הזכיות משכינים הכבוד בתחתונים, והוא ענין "ושכנתי בתוכם". והנה הכבוד עצמו מתעלה ומתרומם בהיותו שוכן בתחתונים, וכבר אמרו ז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".