נסע פעם הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל לאמריקה לגייס כספים עבור החזקת ישיבות בארץ הקודש, והיה זה בפרשת ויגש. במרכז ביקורו הוא ערך 'דינר' בהשתתפות נגידים שנקראו לשמוע ולתרום עבור החזקת התורה. לפתע, באמצע הדינר קמו חלק מהתורמים והחלו להציב בפניו כמה תנאים, שרק אם הישיבות יעמדו בתנאים אלו הם יקבלו תמיכה.
קם הגאון רבי זלמן ואמר: בפרשת השבוע אנו מוצאים שני ביטויים להגדרת תמיכה והספקת מזון לרעבים, כשיוסף תומך בבני משפחתו נאמר (בראשית מז, יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, ואילו כשהוא תומך באנשי מצרים נאמר (פסוק יז) וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. ללמדנו: כשמדובר באחים, לא מציבים תנאים ודרישות, אלא פשוט מכלכלים ומפרנסים, לעומת זאת כאשר מדובר בזרים, ניתן להשתמש בסיוע לצורך הגשמות מטרות אחרות, ולנהוג כמנהל. 'ועתה' – סיים רבי זלמן סורוצקין – בהתרגשות: 'החליטו אתם בעצמכם כיצד אתם מתייחסים אלינו, כאחים או כזרים? האם חפצים אתם לכלכל אותנו או שמא לנהל אותנו?'.