על הכתוב בפרשת השבוע (בראשית נ, יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם, מסופר בגמרא (סוטה יג, א) שכאשר הגיעו למערת המכפלה עיכב עשיו את הקבורה בטענה שחלקת הקבר שייכת לו. הם החלו להתווכח עמו, עד שטענו שיש בידם שטר המעיד שעשיו מכר את הקבר, ושלחו את נפתלי להביא את השטר ממצרים. בתוך כך עמד שם חושים בן דן, שהיה כבד שמיעה, וכשבירר מה פשר העיכוב, ענו לו שעשיו מונע את הקבורה, תמה חושים: 'וכי עד שיחזור נפתלי ממצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון?!' מיד נטל מקל והכה את עשיו בראשו ונשרו עיניו.
השאלה הנשאלת: מדוע מלבד חושים לא היה עוד אחד מהאחים עצמם שיתעורר ויזעק איך יתכן שאביו יהיה מונח בביזיון?
תירוץ נוקב ומטלטל ענה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: האחים החלו להיכנס לוויכוחים עם עשיו, ואמנם הם היו סבורים שבכל דיבור ודיבור הם משכנעים את עשיו בצדקתם, אבל כך הוא טבע האדם שכאשר הוא נכנס לדיונים וויכוחים, הוא מתחיל להתרגל גם למצב הגרוע ביותר, ונשחק אצלו המבט הצלול על העוול הזועק. אחד היה חושים שהיה כבד שמיעה ולא נטל חלק כלל בוויכוחים, לפיכך הוא נשאר היחיד שראה את המציאות לאשורו והרגיש בביזיון העצום של 'אבי אבא מוטל בבזיון?!'.
והמסר הנוגע לנו: עם היצר הרע לא נכנסים לפלפולים וויכוחים, פשוט אומרים לו נחרצות: 'לא!'