כשנדקדק בפסוקים בפרשת בעלי החיים הטמאים האסורים באכילה נבחין בשינוי מעניין בלשונות הפסוקים (ויקרא יא). התורה מזכירה שלשה בעלי חיים שהם מעלי גרה ואינם מפריסי פרסה, ובכל זאת קיים שינוי בלשון, בגמל נאמר בלשון הווה – 'וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס', בשפן נאמר בלשון עתיד – 'וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס', ובארנבת נאמר בלשון עבר 'וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה'.
אמר הגה"ק רבי ישראל מסלאנט זי"ע: התורה מרמזת לנו בכך שהזכירה את שלושת הלשונות, שקודם שאדם בא להביע דעתו ולחרוץ את דינו של פלוני שהוא טמא, עליו להרהר אודותיו הרבה, ולהביא בחשבון לא רק את ההווה, אלא גם את עברו ואת עתידו של האיש. אל יהיה נחפז להוציא את משפטו כטמא בלי לשקול תחילה מה היה העבר שלו. וגם אם העבר וההווה שלו אינם כשורה, יש להתבונן שמא מצויים בו סימני טהרה לעתיד.
רק לאחר שבדקנו וראינו שגם העבר, גם ההווה, וגם העתיד, אינם מראים אלא סימני טומאה בלבד, גם לא הפריסה, גם איננו מפריס, וגם לא יפריס, רק אז אתה רשאי לקרוא ולומר טמא הוא! ואם לאו? – טהור הוא!
והלקח – מאלף!