פרשת עקידת יצחק נפתחת בפסוק (בראשית כב, א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, והשאלה העולה מאליה: מדוע התורה מייחסת ניסיון זה רק לאברהם, הרי גם יצחק התנסה בעצם הסכמתו להישחט כרצון ה'.
בעל 'מחצית השקל' בחיבורו על שלחן-ערוך (או"ח, תקצ"א, ז), מדייק גם בנוסח התפילה 'ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו', מדוע מכירים רק את זכותו של אברהם?
מביא המחצית-השקל, רעיון נשגב ומרומם בשם בעל 'נזר הקודש' על המדרש (ב"ר נה, א), הכותב שניסיון העקידה היה ניסיון גדול יותר מהשלכת אברהם לכבשן האש, כי צער המוות על קידוש השם הוא רק צער זמני, וכעבור כמה רגעים הנשמה יוצאת מהגוף והצער הסתיים, לעומת זאת – הנסיון לאב לשחוט בן יחיד ואהוב, הוא צער שאמור ללוות את אברהם כל ימי חייו. לאחר העקידה הוא חוזר אל בית ריק, הופך לאב שָׁכוּל, והכאב והגעגועים ליצחק לא יתנו לו מנוח יום-יום.
לכן, מסביר המחצית השקל בטוב טעם, הנסיון מתייחס אל אברהם ואנו מזכירים דווקא את הניסיון של אברהם, כי הנסיון של יצחק להישחט היה צער זמני למות על קידוש השם, בעוד הניסיון של אברהם היה ניסיון יום-יומי ומתמשך!
*
להוריד מהמזבח – לשם שמים
כאשר אברהם כבר עמד לשחוט את בנו נגלה אליו מלאך ואמר (בראשית כב, יב) אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקם אַתָּה.
ביאור נפלא כותב המלבי"ם: תחילה, כאשר אברהם עמד לשחוט את בנו, לא היה חידוש אם הוא עשה את המצוות רק לשם שמים, שהרי לא היתה לו כל הנאה ותועלת בשחיטת בנו. אבל כעת, כאשר המלאך אמר 'אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה', עמד אברהם בפני ניסיון האם להוריד את בנו מהמזבח לשם הנאה ותועלת עצמית להציל בנו ממוות, או להוריד את בנו מהמזבח רק לשם שמים, כי כך ציוה ה".
על כך אמר לו המלאך: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקם אַתָּה, כלומר, ה' הבוחן כליות ולב יודע שגם עתה, כשהורדת את בנך מהמזבח וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי, גם זאת עשית רק לשם שמים כי ירא אלקים עתה, ולא לתועלת אישית.