(לב,מ) כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:
(לב, מ) כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:
(לב, מ) מ אֲרֵי אַתְקְנִית בִשְׁמַיָא בֵית שְׁכִנְתִּי וַאֲמָרִית קַיָם אֲנָא לְעָלְמִין:
רש"י:
כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמיבשבועה:
ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, [כמו חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני (במדבר יד, כח), אף כאן] אני נשבע חי אנכי:
כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה (מקום) שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת עליון על התחתון, וכל שכן שגבור למעלה וחלש מלמטה:
ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי חי אנכי לעולם, איני ממהר ליפרע לפי שיש שהות בדבר, כי חי אני לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי ליפרע מן החיים ומן המתים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם:

(לב,מא) אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:
(לב, מא) אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:
(לב, מא) מא אִם עַל חַד תְרֵין כְחֵיזוּ בַרְקָא מִסוֹף שְׁמַיָא וְעַד סוֹף שְׁמַיָא תִּתְגְלֵי חַרְבִּי וְתִתְקֵף בְדִינָא יְדִי אָתֵיב פֻרְעֲנוּתָא לְסַנְאָי וּלְבַעֲלֵי דְבָבַי אֲשַׁלֵם:
רש"י:
אם שנותי ברק חרבי. אם אשנןאת להב חרבי, (כמו) למען היות לה ברק פלנדו"ר:
ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבישהרעו לכם, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו). דבר אחר, ותאחז ידי את מדת המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם:
אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה (מכילתא שמות יד, ג)מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקדוש ברוך הוא זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענותהוא בלע"ז יושטיצא"ה:
אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלוין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, כולו כמו שפירשתי למעלה:

(לב,מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:
(לב, מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:
(לב, מב) מב אֱרַוֵי גִירַי מִדָמָא וְחַרְבִּי תִּקְטוֹל בְּעַמְמַיָא מִדַם קְטִילָן וְשִׁבְיָן לְאַעֲדָאָה כִתְרִין מֵרֵישׁ סַנָאָה וּבַעַל דְבָבָא:
רש"י:
אשכיר חצי מדם. האויב:
וחרבי תאכל בשר. בשרם:
מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו מהם:
מראש פרעות אויב. מפשע תחילת פרצות האויב, כי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל:

(לב,מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:
(לב, מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:
(לב, מג) מג שַׁבָּחוּ עַמְמַיָא עַמֵהּ אֲרֵי פֻרְעֲנוּת עַבְדוֹהִי צַדִּיקַיָּא יִתְפְּרַע וּפֻרְעֲנוּתָא יָתִיב לְסָנְאוֹהִי וִיכַפֵּר עַל אַרְעֵיהּ וְעַל עַמֵהּ:
רש"י:
הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקדוש ברוך הוא בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:
כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו:
ונקם ישיב לצריו. על הגזלועל החמס, כענין שנאמר מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה (יואל ד, יט), ואומר מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב וגו' (עובדיה א, י):
וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמועל הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב:
וכפר. לשון ריצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו (בראשית לב, כא), אַנְחִינֵיהּ לְרוּגְזֵיהּ:
וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ (תהלים פה, ב), במה רצית ארצך, שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב (שם). בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש את כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי, עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחילה עד ואויבינו פלילים: