(א,א) וַיִּקְרָא* אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(א, א) וַיִּקְרָא* אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(א, א) א וּקְרָא לְמשֶׁה וּמַלֵּיל יְיָ עִמֵּיהּ מִמַּשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר:
רש"י:
ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווייםקדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמרוְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיה ו, ג), אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי בלשון טומאה, שנאמר (במדבר כג, ד)ויקר אלהים אל בלעם:הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקותהיתהקריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:
אליו. למעט את אהרן, רבי יהודה בן בתירא אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"גמיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן י"ג מיעוטיןלדבר אתו (במדבר ז, פט), מדבר אליו (שם), וידבר אליו (שם), ונועדתי לך (שמות כה, כב), כולן בתורת כהנים, יכול שמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו, משה שמעוכל ישראל לא שמעו:
מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר אתהקול (במדבר ז, פט), מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים (כט, ד־ה)קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים, אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק, כיוצא בו וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י, ה), יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ (שם), אם כן למה נאמר עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה, שכיון שמגיע שם היה נפסק:
מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, תלמוד לומרמעל הכפורת (במדבר ז, פט), יכול מעל הכפורת כולה, תלמוד לומר (שם)מבין שני הכרובים:
לאמר. צא ואמור להם דברי כבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמרויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמהלמות, וגו' וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב, טז־יז), אלי היה הדבור. דבר אחר, צא ואמור להם דְּבָרַי, והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמרוישב משה את דבריהעם וגו' (שמות יט, ח):

(א,ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם:
(א, ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם:
(א, ב) ב מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵיב מִנְּכוֹן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא תְּקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְכוֹן:
רש"י:
אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנותנדבה דִּבֵּר הענין:
אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:
הבהמה. יכול אף החיה בכלל, תלמוד לומר בָּקָר וצאן:
מן הבהמה. ולא כולה, להוציא את הרובעואת הנרבע:
מן הבקר. להוציא את הנעבד:
מן הצאן. להוציאאת המוקצה:
ומן הצאן. להוציא את הנוגחשהמית, כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה:
תקריבו. מלמד שֶׁשְּׁנַיִםמתנדבים עולה בשותפות:
קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץהמזבחהבאה מן הַמּוֹתָרוֹת:

(א,ג) אִם־עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן־הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(א, ג) אִם־עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן־הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:
(א, ג) ג אִם עֲלָתָא קֻרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְּכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵּיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ:
רש"י:
זכר. ולא נקבה, כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס:
תמים. בלא מום:
אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתועד העזרה. מהו אומר יקריב יקריב, אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחד לשם מי שהוא, וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות והרי הן כולן עולות, וְתֵקָרֵב כל אחת לשם מי שהוא, יכול אפילו נתערבה בפסוליןאו בשאינו מינו, תלמוד לומר יַקְרִיבֶנּוּ:
יקריב אתו. מלמדשכופין אותו, יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
לפני ה' וסמך. אין סמיכהבְּבָמָה:

(א,ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
(א, ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
(א, ד) ד וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא וְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי:
רש"י:
על ראש העלה. להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת הצאן:
העלה. פרטלעולת העוף:
ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין, או מיתה בידי שמים, או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה, ועל לאושנתק לעשה:

(א,ה) וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר־ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(א, ה) וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר־ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(א, ה) ה וְיִכּוֹס יָת בַּר תּוֹרֵי קֳדָם יְיָ וִיקָרְבוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת דְּמָא וְיִזְרְקוּן יָת דְּמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר דִּי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:
רש"י:
ושחט והקריבו הכהנים. מִקַּבָּלָה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר:
לפני ה'. בעזרה:
והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו שתיהן [ס"א ששתיהן]בבני אהרן:
בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:
את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם שני פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו, יכול אף בפסולים, או בחטאות הפנימיות, או בחטאות החיצוניות, שֶׁאֵלּוּ למעלהוהיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר את דמו:
וזרקו. עומד למטה, וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתון בארבע רוחות המזבח. או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה, אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד, נותן שתי מתנותשהן ארבע:
אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפורק:

(א,ו) וְהִפְשִׁיט אֶת־הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
(א, ו) וְהִפְשִׁיט אֶת־הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
(א, ו) ו וְיַשְׁלַח יָת עֲלָתָא וִיפַלֵּג יָתַהּ לְאֶבְרָהָא:
רש"י:
והפשיט את העולה. מה תלמוד לומר העולה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:
אתה לנתחיה. ולא נתחיה לנתחים:

(א,ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־הָאֵשׁ:
(א, ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־הָאֵשׁ:
(א, ז) ז וְיִתְּנוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֶשָּׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְּרוּן אָעַיָּא עַל אֶשָּׁתָא:
רש"י:
ונתנו אש. אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט:
בני אהרן הכהן. כשהוא בְּכִהוּנוֹ, הא אםעבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:

(א,ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַפָּדֶר עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת־הָרֹאשׁ וְאֶת־הַפָּדֶר עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, ח) ח וִיסַדְּרוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת אֶבְרַיָּא יָת רֵישָׁא וְיָת תַּרְבָּא עַל אָעַיָּא דִּי עַל אֶשָׁתָא דִּי עַל מַדְבְּחָא:
רש"י:
בני אהרן הכהנים. כשהםבְּכִהוּנָם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:
את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותזבשחיטה, לפיכך הוצרך למנותו לעצמו:
ואת הפדר. למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:
אשר על המזבח. שלא יהיו הַגְּזִירִיןיוצאין חוץ למערכה:

(א,ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהֹוָה:
(א, ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחוֹחַ לַיהֹוָה:
(א, ט) ט וְגַוֵיהּ וּכְרָעוֹהִי יְחַלֵּל בְּמַיָּא וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:
רש"י:
עלה. לשם עולה יקטירנו:
אשה. כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש, וכל אִשֶּׁה לשון אש, פושיי"רבלע"ז:
ניחוח. נחת רוח לְפָנַי, שאמרתי ונעשה רצוני:

(א,י) וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן־הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן־הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(א, י) וְאִם־מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן־הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן־הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(א, י) י וְאִם מִן עָנָא קֻרְבָּנֵיהּ מִן אִמְּרַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי עִזַיָּא לַעֲלָתָא דְּכַר שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ:
רש"י:
ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ולמה הפסיק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
מן הצאן מן הכשבים מן העזים. הרי אלו ג' מיעוטין,פרט לזקן ולחולה ולמזוהם:

(א,יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(א, יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(א, יא) יא וְיִכּוֹס יָתֵיהּ עַל צִדָּא דְמַדְבְּחָא צִפּוּנָא קֳדָם יְיָ וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת דְּמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
רש"י:
על ירך המזבח. על צד המזבח:
צפנה לפני ה'. ואין צפון בבמה:

(א,יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ:
(א, יב) יב וִיפַלֵּג יָתֵיהּ לְאֶבְרוֹהִי וְיָת רֵישֵׁיהּ וְיָת תַּרְבֵּיהּ וְיַסְדַּר כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל אָעַיָּא דִּי עַל אֶשָּׁתָא דִּי עַל מַדְבְּחָא:

(א,יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת־הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יג) יג וְגַוָּא וּכְרָעַיָּא יְחַלֵּל בְּמַיָּא וִיקָרֵב כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: