הלימוד היומי
יד: וְאִם מִן־הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה וְהִקְרִיב מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת־קָרְבָּנוֹ:
טו: וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
טז: וְהֵסִיר אֶת־מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל־מְקוֹם הַדָּשֶׁן:
יז: וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
א: וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
ב: וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־ אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
ג: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
ד: וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:
ה: וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
ו: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא:
מן העוף. ולא כל העוף. לפי שנאמרתמים זכר בבקר בכשביםובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:
התרים. גדולים ולא קטנים:
בני היונה. קטניםולא גדולים:
מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הציהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:
והקריבו. אפילו פרידהאחת יביא:
הכהן ומלק. אין מליקה בכלי, אלא בעצמושל כהן, קוצץ בצפרנו ממול העורףוחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן:
ונמצה דמו. לשוןוּמִיץ אַפַּיִם (משלי ל, לג), כִּי אָפֵס הַמֵּץ (ישעיה טז, ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד:
ומלק והקטיר ונמצה. אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר:
מראתו. מקום הרעי [הראי] זה הזפק:
בנצתה. עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כִּינָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד, טו), וזהו שתרגם אונקלוס בְּאוּכְלֵיהּ, וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר, נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו ז"ל אמרו, קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור (זבחים סה.). בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים וגו' והקטיר, ובעוף שֶׁנִּזּוֹן מן הַגָּזֵל, נאמר והשליך את המעים, שאכל מן הגזל:
אצל המזבח קדמה. במזרחושל כבש:
אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה, וכולם נבלעיםשם במקומן:
ושסע. אין שִׁסּוּעַ אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי (שופטים יד, ו):
בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:נוצה [נ"א כנפיו] ממש. והלא אין לך הדיוט שֶׁמֵּרִיחַ ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שָׂבֵעַ ומהודר בקרבנו של עני:
לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לשתי חֲתִיכוֹת, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים:
ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קָרְבְּנוֹת נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הואמעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו:
סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונהשֶׁבִּמְנָחוֹת ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת:
סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר סלת חטים (שמות כט, ב), ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה (להלן יד, כא), עשרון לכל מנחה:
ויצק עליה שמן. על כולה:
ונתן עליה לבנה. על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד, ומה ראית לומר כן, שאין ריבויאחר ריבוי בתורה אלא למעט.דבר אחר שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה, ונקמץ עמה, כמו שנאמרמסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר על כללבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה, ומקטירה:
ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה וּבְלִילָה כשרים בזר:
הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה:
וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל:
מלא קמצו. יכול מְבֹרָץ, מְבַצְבֵּץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחרוהרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ, אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא, הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פסידו, וזהו קומץ, במשמע לשון העברית:
על כל לבנתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:
לבנתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה:
מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה:
אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זִכְרוֹן המנחה, שבו נזכר בְּעָלֶיהָּ לטובה ולנחת רוח:
לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת:
קדש קדשים. היא להם:
מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:
וכי תקריב וגו'. שאמר הרי עלי מנחת מאפהתנור, ולמד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין, ונחלקו רבותינו במשיחתן, יש אומרים מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן, ויש אומרים מושחן כמין כ"ף יונית, ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים, מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בוזָךְ. ושנינו במנחות (עו.)כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין באה עשרה רקיקין:
ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת, וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשי המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה האור שורף את השמן. וכולן טעונותשלש מתנות שמן, יציקה ובלילה ומתן שמןבכלי קודם לעשייתן:
סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת:
פתות אתה פתים. לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצהלפתיתה:
ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה, יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה. אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר היא:
(א,יד) וְאִם מִן־הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה וְהִקְרִיב מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת־קָרְבָּנוֹ:
(א, יד) וְאִם מִן־הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה וְהִקְרִיב מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת־קָרְבָּנוֹ:
(א, יד) יד וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קֻרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה יָת קֻרְבָּנֵיהּ:רש"י:
מן העוף. ולא כל העוף. לפי שנאמרתמים זכר בבקר בכשביםובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:
התרים. גדולים ולא קטנים:
בני היונה. קטניםולא גדולים:
מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הציהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:
(א,טו) וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
(א, טו) וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
(א, טו) טו וִיקָרְבִנֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁיהּ וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא וְיִתִּמְצֵי דְמֵיהּ עַל כּוֹתֶל מַדְבְּחָא:רש"י:
והקריבו. אפילו פרידהאחת יביא:
הכהן ומלק. אין מליקה בכלי, אלא בעצמושל כהן, קוצץ בצפרנו ממול העורףוחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן:
ונמצה דמו. לשוןוּמִיץ אַפַּיִם (משלי ל, לג), כִּי אָפֵס הַמֵּץ (ישעיה טז, ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד:
ומלק והקטיר ונמצה. אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר:
(א,טז) וְהֵסִיר אֶת־מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל־מְקוֹם הַדָּשֶׁן:
(א, טז) וְהֵסִיר אֶת־מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל־מְקוֹם הַדָּשֶׁן:
(א, טז) טז וְיַעֲדֵּי יָת זְפָקֵיהּ בְּאוּכְלֵיהּ וְיִרְמֵי יָתַהּ לִסְטַר מַדְבְּחָא קִידוּמָא לַאֲתַר דְּמוֹקְדִין [נ"א דְּמוֹשְׁדִין] קִטְמָא:רש"י:
מראתו. מקום הרעי [הראי] זה הזפק:
בנצתה. עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כִּינָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד, טו), וזהו שתרגם אונקלוס בְּאוּכְלֵיהּ, וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר, נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו ז"ל אמרו, קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור (זבחים סה.). בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים וגו' והקטיר, ובעוף שֶׁנִּזּוֹן מן הַגָּזֵל, נאמר והשליך את המעים, שאכל מן הגזל:
אצל המזבח קדמה. במזרחושל כבש:
אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה, וכולם נבלעיםשם במקומן:
(א,יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל־הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(א, יז) יז וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹהִי לָא יַפְרֵישׁ וְיַסֵּק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל אָעַיָּא דִּי עַל אֶשָּׁתָא עֲלָתָא הוּא קֻרְבָּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
ושסע. אין שִׁסּוּעַ אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי (שופטים יד, ו):
בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:נוצה [נ"א כנפיו] ממש. והלא אין לך הדיוט שֶׁמֵּרִיחַ ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שָׂבֵעַ ומהודר בקרבנו של עני:
לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לשתי חֲתִיכוֹת, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים:
(ב,א) וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
(ב, א) וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
(ב, א) א וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב קֻרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ סוּלְתָּא יְהֵי קֻרְבָּנֵיהּ וִירִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבֻנְתָּא:רש"י:
ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קָרְבְּנוֹת נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הואמעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו:
סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונהשֶׁבִּמְנָחוֹת ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת:
סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר סלת חטים (שמות כט, ב), ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה (להלן יד, כא), עשרון לכל מנחה:
ויצק עליה שמן. על כולה:
ונתן עליה לבנה. על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד, ומה ראית לומר כן, שאין ריבויאחר ריבוי בתורה אלא למעט.דבר אחר שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה, ונקמץ עמה, כמו שנאמרמסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר על כללבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה, ומקטירה:
ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה וּבְלִילָה כשרים בזר:
(ב,ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־ אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ב, ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל־לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־ אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
(ב, ב) ב וְיַיְתִנָּהּ לְוָת בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָּן מְלֵי קֻמְצֵיהּ מִסֻּלְתַּהּ וּמִמִּשְׁחַהּ עַל כָּל לְבֻנְתָּהּ וְיַסֵּק כַּהֲנָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ לְמַדְבְּחָא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:רש"י:
הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה:
וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל:
מלא קמצו. יכול מְבֹרָץ, מְבַצְבֵּץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחרוהרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ, אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא, הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פסידו, וזהו קומץ, במשמע לשון העברית:
על כל לבנתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:
לבנתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה:
מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה:
אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זִכְרוֹן המנחה, שבו נזכר בְּעָלֶיהָּ לטובה ולנחת רוח:
(ב,ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
(ב, ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן־הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה:
(ב, ג) ג וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקֻּרְבָּנַיָּא דַיְיָ:רש"י:
לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת:
קדש קדשים. היא להם:
מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:
(ב,ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:
(ב, ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:
(ב, ד) ד וַאֲרֵי תְקָרֵיב קֻרְבַּן מִנְחָתָא מַאֲפֵה תַנּוּרָא סוּלְתָּא גְּרִיצָן פַּטִּירָן דְּפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח:רש"י:
וכי תקריב וגו'. שאמר הרי עלי מנחת מאפהתנור, ולמד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין, ונחלקו רבותינו במשיחתן, יש אומרים מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן, ויש אומרים מושחן כמין כ"ף יונית, ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים, מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בוזָךְ. ושנינו במנחות (עו.)כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין באה עשרה רקיקין:
(ב,ה) וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
(ב, ה) וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
(ב, ה) ה וְאִם מִנְחָתָא עַל מַסְרֵיתָא קֻרְבָּנָךְ סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח פַּטִּיר תְּהֵי:רש"י:
ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת, וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשי המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה האור שורף את השמן. וכולן טעונותשלש מתנות שמן, יציקה ובלילה ומתן שמןבכלי קודם לעשייתן:
סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת:
(ב,ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא:
(ב, ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא:
(ב, ו) ו בְּצַע יָתָהּ בִּיצוּעִין וּתְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא:רש"י:
פתות אתה פתים. לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצהלפתיתה:
ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה, יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה. אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר היא:
להרשמה לקבלת ניוזלטר יומי למייל