(מט,א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(מט, א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(מט, א) א וּקְרָא יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי וַאֲמַר אִתְכַּנָּשׁוּ וַאֲחַוֵּי לְכוֹן יָת דִּי יְעָרַע יָתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָּא:
רש"י:
ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות את הקץונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר דברים אחרים:

(מט,ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
(מט, ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
(מט, ב) ב אִתְכַּנָּשׁוּ וּשְׁמָעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְׂרָאֵל אֲבוּכוֹן:

(מט,ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
(מט, ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
(מט, ג) ג רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא:
רש"י:
וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו:
אוני. כוחי, כמו מָצָאתִי אוֹן לִי (הושע יב, ט), מֵרֹב אוֹנִים (ישעיה מ, כו), וּלְאֵין אוֹנִים (שם כט):
יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים:
ויתר עז. במלכות, כמו וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל־א ב, י), ומי גרם לך להפסיד כל אלה:

(מט,ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:
(מט, ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:
(מט, ד) ד עַל דַּאֲזַלְתָּא לָקֳבֵל אַפָּיךְ הָא כְמַיָּא בְּרַם לָא אַהֲנֵיתָא חוּלַק יַתִּיר לָא תִסָּב אֲרֵי סְלֶקְתָּא בֵּית מִשְׁכְּבֵי אָבוּךְ בְּכֵן אֲחֶלְתָּא לְשִׁוּוּיִי בְּרִי סְלֶקְתָּא:
רש"י:
פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך:
אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתירות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פָּחַזְתָּ:
כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שֵׁם שעלה על יצועי, והיא השכינהשהיה דרכה להיות עולה על יצועי:
פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת"ח, ואילו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, וטעמו למטה:
יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לְבָדִין וּסְדִינִין, והרבה דומים לו, אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי (תהלים סג, ז), אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (שם קלב, ג):

(מט,ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:
(מט, ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:
(מט, ה) ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִין גַּבְרִין גִּבָּרִין בְּאַרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן עֲבָדוּ גְבוּרָא:
רש"י:
שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הםשקראם אביהם אחים:
כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו:
מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר. דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתםנהגו עצמן בכלי חמס, כמו מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ (יחזקאל טז, ג), וזה תרגום של אונקלוס:

(מט,ו) בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר:
(מט, ו) בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר:
(מט, ו) ו בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְּשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְאָה:
רש"י:
בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה, יד)זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב:
בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן:
אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז, א)קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (א ו, כב), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כִּמְדַבֵּר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם, כמו לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה (ישעיה יד, כ):
כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו, טז), וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד וכן במצרים סוס ורכבו רמה בים (שמות טו, א), זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל (יחזקאל יט, ג):
וברצנם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג, יז)בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר (יהושע יא, ו):

(מט,ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:
(מט, ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:
(מט, ז) ז לִיט רָגְזְהוֹן אֲרֵי תַקִּיף וְחֵמַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְגִנּוּן בְּיַעֲקֹב וַאֲבַדָּרִנּוּן בְּיִשְׂרָאֵל:
רש"י:
ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג, ח)מה אקב לא קבה אל:
אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עֲשָׂאוֹ מְחַזֵּר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתודרך כבוד:

(מט,ח) * יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(מט, ח) * יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(מט, ח) ח יְהוּדָה אַתְּ אוֹדֵיתָא וְלָא בְהֵיתְתָא בָּךְ יוֹדוּן אַחָיךְ יְדָךְ תִּתְקֵף עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יִתְבַּדְּרוּן סַנְאָךְ יְהוֹן מְחַזְּרִין קְדַל קֳדָמָךְ וִיהוֹן מְקַדְּמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אָבוּךְ:
רש"י:
יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בְּקִנְטוּרִים, התחיל יהודה לִסּוֹג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וּקְרָאוֹ יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם:
ידך בערף איביך. בימי דוד, וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף (שמואל־ב כב, מא):
בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק:

(מט,ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
(מט, ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
(מט, ט) ט שִׁלְטוֹן יְהֵי בְשֵׁרוּיָא וּבְסוֹפָא יִתְרַבָּא מַלְכָּא מִדְּבֵית יְהוּדָה אֲרֵי מִדִּין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סְלֶקְתָּא יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵּהּ:
רש"י:
גור אריה. על דוד נתנבא, בתחילה גור, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (שם ה, ב), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס שִׁלְטוֹן יְהֵא בְּשֵׁירוּיָא, בתחילתו:
מטרף. ממה שחשדתיך בטָרֹף טֹרַף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה:
בני עלית. סִלַקְתָּ את עצמך ואמרת מה בצע וגו', וכן בהריגת תמרשהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וגו' (מלכים־א ה, ה):

(מט,י) לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
(מט, י) לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
(מט, י) י לָא יַעֲדֵי עָבֵד שָׁלְטַן מִדְּבֵית יְהוּדָה וְסַפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְּדִילֵהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵהּ יִשְׁתַּמְּעוּן עַמְמַיָּא:
רש"י:
לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילךאלו ראשי גָלֻיּוֹת שבבבל, שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות:
ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכהשלו, וכן תִּרְגֵם אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שַׁי לו שנאמר יֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא (תהלים עו, יב):
ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו יִפְעָתֶךָ (יחזקאל כח, ז), ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף, ושל נושך, ואל"ף שבאַחְוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב יג, יז), ושבאִבְחַת חָרֶב (יחזקאל כא, כ), וְאָסוּךְ שָׁמֶן (מלכים־ב ד, ב), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרשׁוּ (ישעיה יא, י), ודומה לו עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם (משלי ל, יז), לְקִבּוּץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי וּמַקְהוּ אַקְהָתָאבְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדָעָא ביבמות (קי:), ויכול היה לומר קְהִיַּית עמים:

(מט,יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה כתיב) עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים
(מט, יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה כתיב) עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים
(מט, יא) יא יַסְחַר יִשְׂרָאֵל לְקַרְתֵּהּ עַמָּא יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ יְהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן עִמֵּהּ יְהֵי אַרְגְּוָן טַב לְבוּשׁוֹהִי כְּסוּתֵהּ מֵילָא מֵילָא צְבַע זְהוֹרִי וְצִבְעוֹנִין:
רש"י:
אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עַיָּר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד:
שרקה. זמורה ארוכה, קורייר"א בלע"ז:
כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין:
סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא:
אסרי. כמו אוסר דוגמת מְקִימִי מֵעָפָר דָּל (תהלים קיג, ז), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (שם קכג, א), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלךהמשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֺרֵק (ירמיה ב, כא):
בני אתנו. יִבְנוּן הֵיכָלֵיהּ, לשון שַׁעַר הָאִיתוֹן בספר יחזקאל (מ, טו), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עַבְדֵי אוֹרַיְיתָא בְּאוּלְפַן, על שם רֹכְבֵי אֲתֹנוֹתצְחֹרוֹת (שופטים ה, י), כבס ביין, יְהֵא אַרְגְּוָון טַב לְבוּשׁוֹהִי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מְרַוֶּה, תלמוד לומר סותה:

(מט,יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב:
(מט, יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב:
(מט, יב) יב יְסַמְּקוּן טוּרוֹהִי בְּכַרְמוֹהִי יְטוּפוּן נַעֲווֹהִי בַּחֲמָר יְחַוְּרָן בִּקְעֲתֵהּ בְּעִיבּוּר וּבְעֶדְרֵי עָנָא:
רש"י:
חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם (משלי כג, כט), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין:
מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים לשון הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תִּרְגְמוֹ בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נַעֲוֹהִי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במסכת ע"א (עבודה זרה עד:), נַעֲוָה ארתחו, יְחַוְורָן בִּקְעָתֵיהּ תרגם שִׁנַּיִם, לשון שִׁנֵּי הסלעים:

(מט,יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־ צִידֹן:
(מט, יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־ צִידֹן:
(מט, יג) יג זְבוּלֻן עַל סְפַר יַמְמַיָּא יִשְׁרֵי וְהוּא יְכַבֵּשׁ מְחוֹזִין בִּסְפִינַן וְטוּב יַמָּא יֵיכוּל וּתְחוּמֵהּ יְהֵי מָטֵי עַל צִידוֹן:
רש"י:
זבולן לחוף ימים. על חוף ימים תהיה ארצו, חוף, כתרגומו סְפַר, מַרְקֶ"א בלע"ז, והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, פור"ט בלע"ז, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג, יח), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים:
וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו ולירכתי המשכן (שמות כו, כב):

(מט,יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם:
(מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם:
(מט, יד) יד יִשָּׂשׂכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין וְאַחֲסַנְתֵּהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא:
רש"י:
יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד:
רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם חבילות של פרקמטיא:

(מט,טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד:
(מט, טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד:
(מט, טו) טו וַחֲזָא חוּלָקָא אֲרֵי טַב וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מְעַבְּדָא פֵירִין וִיכַבֵּשׁ מָחוֹזֵי עַמְמַיָּא וִישֵׁיצֵי יָת דַּיָּרֵיהוֹן וּדְאִשְׁתַּאֲרוּן בְּהוֹן יְהוֹן לֵהּ פַּלְחִין וּמַסְּקֵי מִסִּין:
רש"י:
וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות:
ויט שכמו לסבל. עול תורה:
ויהי. לכל אחיו ישראל:
למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עִבּוּרִין, שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (דברי הימים־א יב, לג), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם:
ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו וַיֵּט שָׁמַיִם (שמואל־ב כב, י)הַטּוּ אָזְנְכֶם (ישעיה נה, ג). ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הַסְפָר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד:

(מט,טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(מט, טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(מט, טז) טז מִדְּבֵית דָּן יִתְבְּחַר וִיקוּם גַּבְרָא בְּיוֹמוֹהִי יִתְפְּרֵק עַמֵּהּ וּבִשְׁנוֹהִי יְנוּחוּן כַּחֲדָא שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל:
רש"י:
דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו:
כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד עמו, ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה:

(מט,יז) יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:
(מט, יז) יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:
(מט, יז) יז יְהֵי גַבְרָא דְּיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְּבֵית דָּן אֵימְתֵהּ תִּתְרְמֵי עַל עַמְמַיָּא וּמְחָתֵהּ תִּתְקֵף בִּפְלִשְׁתָּאֵי כְּחִיוֵי חוּרְמָן יִשְׁרֵי עַל אָרְחָא וּכְפִתְנָא יִכְמוֹן עַל שְׁבִילָא יְקַטֵּל גִּבָּרֵי מַשִּׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי פָּרָשִׁין עִם רַגְלָאִין יְעַקֵּר סוּסָוָן וּרְתִכִּין וִימַגֵּר רוֹכְבֵיהוֹן לַאֲחוֹרָא:
רש"י:
שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושףכמו ואתה תשופנו עקב (לעיל ג, טו):
הנשך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ וגו' (שופטים טז, כט), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כְּחִיוֵי חוּרְמָן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם, וכְפִתְנָא, כמו פֶתֶן (ישעיה יא, ח), יִכְמוֹן, יארוב:

(מט,יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה:
(מט, יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה:
(מט, יח) יח לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ:
רש"י:
לישועתך קויתי ה'. נתנבא שֶׁיְּנַקְרוּ פלשתים את עיניו, וסופו לומר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם (שופטים טז, כח):