(א,א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(א, א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(א, א) א וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעַלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְּבַר וֶאֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עַלוּ:
רש"י:
ואלה שמות בני ישראל. אף על פי שמנאןבחייהן בשמותם, חזר ומנאן (במיתתן) [אחר מיתתן], להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן [במספר] ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָםלְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא (ישעיה מ, כו):

(א,ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(א, ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(א, ב) ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:

(א,ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(א, ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(א, ג) ג יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:

(א,ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(א, ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(א, ד) ד דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:

(א,ה) וַיְהִי כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
(א, ה) וַיְהִי כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
(א, ה) ה וַהֲוָה כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב שַׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַּהֲוָה בְּמִצְרָיִם:
רש"י:
ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:

(א,ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:
(א, ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:
(א, ו) ו וּמִית יוֹסֵף וְכָל אֲחוֹהִי וְכֹל דָּרָא הַהוּא:

(א,ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
(א, ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
(א, ז) ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפִישׁוּ וְאִתְיַלָּדוּ וּסְגִיאוּ וּתְקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא מִנְּהוֹן:
רש"י:
וישרצו. שהיו יולדות ששהבכרס אחד:

(א,ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף:
(א, ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף:
(א, ח) ח וְקָם מַלְכָּא חַדְתָּא עַל מִצְרָיִם דְּלָא מְקַיֵּם גְּזֵרַת יוֹסֵף:
רש"י:
ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשוגזירותיו (סוטה יא.):
ידע. עשה עצמו כאילולא ידע:

(א,ט) וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
(א, ט) ט וַאֲמַר לְעַמֵּיהּ הָא עַמָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סָגָן וְתַקִּיפִין מִנָּנָא:

(א,י) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ:
(א, י) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ:
(א, י) י הָבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִּלְמָא יִסְגּוּן וִיהֵי אֲרֵי יְעַרְעִנָּנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנּוּן עַל סַנְאָנָא וִיגִיחוּן בָּנָא קְרָב וְיִסְּקוּן מִן אַרְעָא:
רש"י:
הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לְדָבָר הוא, כלומר הזמינו עצמיכם לכך:
נתחכמה לו. לעם, נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיען של ישראללדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבוללעולם (שמו"ר א, יא). (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן):
ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב, וְעָלִינוּ מן הארץ והם יירשוה:

(א,יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס:
(א, יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס:
(א, יא) יא וּמַנִּיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנִין מַבְאִישִׁין בְּדִיל לְעַנּוֹאֵהוֹן בְּפָלְחָנְהוֹן וּבְנוֹ קִרְוֵי בֵית אוֹצָרַיָּא לְפַרְעֹה יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס:
רש"י:
עליו. על העם:
מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה:
למען ענתו בסבלתם. שלמצרים:
ערי מסכנות. כתרגומו, וכן לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה (ישעיה כב, טו), גזבר הממונה על האוצרות (שמו"ר א, יד):
את פתם ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחילה לכך, ועשאום חזקותובצורות לאוצר:

(א,יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(א, יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(א, יב) יב וּכְמָא דִּמְעַנַּן לְהוֹן כֵּן סָגַן וְכֵן תַּקְפִין וַעֲקַת לְמִצְרָאֵי מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רש"י:
וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ:
כן ירבה. כן רבה וכן פרץ. זהו פשוטו. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה (סוטה יא. תנחומא ישן ח):
ויקצו. קצובחייהם. ורבותינו דרשו, כקוצים היו בעיניהם (סוטה שם, שמו"ר א, יא):

(א,יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
(א, יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
(א, יג) יג וְאַפְלָחוּ מִצְרָאֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַשְׁיוּ:
רש"י:
בפרך. בעבודה קשה הַמְּפַרֶכֶת את הגוף וּמְשַׁבְרַתּוֹ:

(א,יד) וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־ עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
(א, יד) וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־ עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
(א, יד) יד וְאַמְרָרוּ יָת חַיֵּיהוֹן בְּפָלְחָנָא קָשְׁיָא בְּטִינָא וּבְלִבְנִין וּבְכָל פָּלְחָנָא בְּחַקְלָא יָת כָּל פָּלְחָנְהוֹן דְּאַפְלָחוּ בְהוֹן בְּקַשְׁיוּ:

(א,טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:
(א, טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:
(א, טו) טו וַאֲמַר מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָּתָא יְהוּדַיָּתָא דְּשׁוּם חָדָא שִׁפְרָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא פּוּעָה
רש"י:
למילדת. הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קלויש לשון כבד, כמו שובר וּמְשַׁבֵּר, דובר וּמְדַּבֵּר, כך מוליד וּמְיַלֵּד:
שפרה. זוֹ יוכבד, על שם שֶׁמְשַׁפֶּרֶת את הולד:
פועה. זוֹ מרים, על שם שֶׁפּוֹעָה ומדברת וְהוֹגָה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה:לשון צעקה, כמו כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה (ישעיה מב, יד):

(א,טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִוא וָחָיָה:
(א, טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם־בַּת הִוא וָחָיָה:
(א, טז) טז וַאֲמַר כַּד תֶּהֶוְיָן מוֹלְדָן יָת יְהוּדַיָּתָא וְתֶחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בַּר הוּא תִּקְטְלַן יָתֵיהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא וּתְקַיְּמִנַּהּ
רש"י:
בילדכן. כמו בהולידכן:
האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו מַשְׁבֵּר, וכמוהו עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח, ג)מושב כלי אומנות יוצר חרס:
אם בן הוא וגו'. לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אִצְטַגְנִינָיו שעתיד להוולד בן המושיע אותם:
וחיה. ותחיה:

(א,יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
(א, יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים:
(א, יז) יז וּדְחִילָא חַיָּתָא מִן קֳדָם יְיָ וְלָא עֲבָדָא כְּמָא דְּמַלִּיל עִמְּהֶן מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וְקַיָּמָא יָת בְּנַיָּא:
רש"י:
ותחיין את הילדים. מְסַפְּקוֹת להם מים ומזון. תרגום הראשון וְקַיָּמָא, והשני וְקַיֶּמְתּוּן, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פְּעַלְתֶּן, כגון ותאמרנה איש מצרי (להלן ב, יט)לשון עָבַר כמו ויאמרו לזכרים, וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם (ירמיה מד, כה)לשון דִּבַּרְתֶּן כמו וַתְּדַבְּרוּ לזכרים, וכן וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי (יחזקאל יג, יט)לשון עבר חִלַּלְתֶּן כמו וַתְּחַלְּלוּ לזכרים: