(ב,יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:
(ב, יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:
(ב, יא) יא וַהֲוָה בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וּרְבָא משֶׁה וּנְפַק לְוָת אֲחוֹהִי וַחֲזָא בְּפָלְחַנְהוֹן וַחֲזָא גְּבַר מִצְרָאִי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדִי מֵאָחוֹהִי:
רש"י:
ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד, אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:
וירא בסבלתם. נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
איש מצרי. נוגשׂ היה, ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגברלמלאכתם:
מכה איש עברי. מלקהוורודהו. ובעלה של שלומית בת דבריהיה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:

(ב,יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
(ב, יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
(ב, יב) יב וְאִתְפְּנֵי לְכָא וּלְכָא וַחֲזָא אֲרֵי לֵית גַּבְרָא וּמְחָא יָת מִצְרָאָה וְטַמְּרֵיהּ בְּחָלָא:
רש"י:
ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו:
וירא כי אין איש. שאין איש עתיד לצאת ממנושיתגייר:

(ב,יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
(ב, יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
(ב, יג) יג וּנְפַק בְּיוֹמָא תִנְיָנָא וְהָא תְּרֵין גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצָן וַאֲמַר לְחַיָּבָא לְמָא אַתְּ מָחֵי לְחַבְרָךְ:
רש"י:
שני אנשים עברים. דתן ואבירם, הם שהותירו מן המן:
נצים. מריבים:
למה תכה. אף על פי שלא הכהו, נקרא רשעבהרמת יד:
רעך. רשעכמותך:

(ב,יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:
(ב, יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:
(ב, יד) יד וַאֲמַר מָן שַׁוְיָךְ לִגְבַר רַב וְדַיָּן עֲלָנָא הַלְמִקְטְלִי אַתְּ אָמַר כְּמָא דִקְטַלְתָּא יָת מִצְרָאָה וּדְחִיל משֶׁה וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא אִתְיְדַע פִּתְגָּמָא:
רש"י:
מי שמך לאיש. והרי עודך נער:
הלהרגני אתה אמר. מכאן אנו למדים שהרגובשם המפורש:
ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דֵּילָטוֹרִין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תָּמֵהַּ עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודתפרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

(ב,טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־ הַבְּאֵר:
(ב, טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־ הַבְּאֵר:
(ב, טו) טו וּשְׁמַע פַּרְעֹה יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וּבְעָא לְמִקְטַל יָת משֶׁה וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וִיתֵיב בְּאַרְעָא דְמִדְיָן וִיתֵיב עַל בֵּירָא:
רש"י:
וישמע פרעה. הםהלשינו עליו:
ויבקש להרג את משה. מסרו לְקוֹסְטֵינָר להרגו ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (להלן יח, ד), ויצלני מחרב פרעה:
וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו וישב יעקב:
וישב על הבאר. לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:

(ב,טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:
(ב, טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:
(ב, טז) טז וּלְרַבָּא דְמִדְיָן שְׁבַע בְּנָן וְאָתָאָה וּדְלָאָה וּמְלָאָה יָת רְהָטַיָּא לְאַשְׁקָאָה עָנָא דַאֲבוּהֶן:
רש"י:
ולכהן מדין. רב שבהן, ופירש לו מעבודת אלילים ונידוהו מאצלם:
את הרהטים. את בריכות מרוצות המים העשויות בארץ:

(ב,יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־ צֹאנָם:
(ב, יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־ צֹאנָם:
(ב, יז) יז וַאֲתוֹ רָעַיָּא וּטְרָדוּנוּן וְקָם משֶׁה וּפְרָקִנּוּן וְאַשְׁקֵי יָת עַנְהֶן:
רש"י:
ויגרשום. מפני הנידוי:

(ב,יח) וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
(ב, יח) וַתָּבֹאנָה אֶל־רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
(ב, יח) יח וַאֲתָאָה לְוָת רְעוּאֵל אֲבוּהֶן וַאֲמַר מָה דֵין אוֹחִיתִין לְמֵיתֵי יוֹמָא דֵין:

(ב,יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן:
(ב, יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם־דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת־הַצֹּאן:
(ב, יט) יט וַאֲמָרָא גַּבְרָא מִצְרָאָה שֵׁזְבָנָא מִיַּד רָעַיָּא וְאַף מִדְלָא דְלָא לָנָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא:

(ב,כ) וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:
(ב, כ) וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:
(ב, כ) כ וַאֲמַר לִבְנָתֵיהּ וְאָן הוּא לְמָה דְנַן שְׁבַקְתִּין יָת גַּבְרָא קְרַן לֵיהּ וְיֵכוּל לַחְמָא:
רש"י:
למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:
ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר (בראשית לט, ו)כי אם הלחם אשר הוא אוכל:

(ב,כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:
(ב, כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת־צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:
(ב, כא) כא וּצְבִי משֶׁה לְמִיתַב עִם גַּבְרָא וִיהַב יָת צִפֹּרָה בְרַתֵּיהּ לְמשֶׁה:
רש"י:
ויואל. כתרגומו (נ"א כמשמעו) ודומה לו הוֹאֶל נָא וְלִין (שופטים יט, ו), וְלוּ הוֹאַלְנוּ (שם ז, ז), הואלתי לדבר (בראשית יח, לא). ומדרשו לשון אָלָה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:

(ב,כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
(ב, כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
(ב, כב) כב וִילֵידַת בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ גֵּרְשֹׁם אֲרֵי אָמַר דַּיָּר הֲוֵיתִי בְּאַרַע נוּכְרָאָה:

(ב,כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה:
(ב, כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה:
(ב, כג) כג וַהֲוָה בְּיוֹמַיָּא סַגִּיאַיָּא הָאִנּוּן וּמִית מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְאִתְנָחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פָּלְחָנָא דַּהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקַת קְבֶלְתְּהוֹן לָקֳדָם יְיָ מִן פָּלְחָנָא:
רש"י:
ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גָּר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה, ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו. (ברש"י ישן):
וימת מלך מצרים. נִצְטַרֵע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:

(ב,כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב:
(ב, כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב:
(ב, כד) כד וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קְבֶלְתְּהוֹן וּדְכִיר יְיָ יָת קְיָמֵיהּ דְּעִם אַבְרָהָם דְּעִם יִצְחָק וּדְעִם יַעֲקֹב:
רש"י:
נאקתם. צעקתם, וכן מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ (איוב כד, יב):
את בריתו את אברהם. עם אברהם:

(ב,כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
(ב, כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
(ב, כה) כה וּגְלִי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן יְיָ:
רש"י:
וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו: