(כא,א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:
(כא, א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:
(כא, א) א וְאִלֵּין דִּינַיָּא דִּי תְסַדַּר קֳדָמֵיהוֹן:
רש"י:
ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה, מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (ס"א המזבח):
אשר תשים לפניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אֶשְׁנֶה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:
לפניהם. ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עובדי כוכבים ומזלות, מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להשביחם (ס"א להחשיבם), שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים (דברים לב, לא), כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם:

(כא,ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
(כא, ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:
(כא, ב) ב אֲרֵי תִזְבַּן עַבְדָּא בַר יִשְׂרָאֵל שִׁתְּ שְׁנִין יִפְלָח וּבִשְּׁבִיעֵתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָּן:
רש"י:
כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד, ומה אני מקיים והתנחלתם אותם (ויקרא כה, מו), בְּלָקוּחַ מן הנכרי, אבל בלקוח מישראל יֵצֵא בשש, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי (דברים טו, יב), לא אמרתי אלאבאחיך:
כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר אם אין לו ונמכר בגנבתו (להלן כב, ב), או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה, לט), הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור, ומה אני מקיים כי תקנה, בנמכר בבית דין:
לחפשי. לחירות:

(כא,ג) אִם־בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם־בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
(כא, ג) אִם־בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם־בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
(כא, ג) ג אִם בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹהִי יִפּוֹק אִם בְּעֵל אִתְּתָא הוּא וְתִפּוֹק אִתְּתֵיהּ עִמֵּיהּ:
רש"י:
אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה, כתרגומו אִם בִּלְחוֹדוֹהִי. ולשון בגפו, בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי בתוך לבושו, בכנף בגדו:
בגפו יצא. מגיד, שאם לא היה נשוי מתחילה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית[על כרחו] להוליד ממנה עבדים:
אם בעל אשה. ישראלית:
ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו:

(כא,ד) אִם־אֲדֹנָיו יִתֶּן־לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה־לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:
(כא, ד) אִם־אֲדֹנָיו יִתֶּן־לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה־לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:
(כא, ד) ד אִם רִבּוֹנֵיהּ יִתֶּן לֵיהּ אִתְּתָא וּתְלִיד לֵיהּ בְּנִין אוֹ בְּנָן אִתְּתָא וּבְנָהָא תְּהֵי לְרִבּוֹנָהּ וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹהִי:
רש"י:
אם אדניו יתן לו אשה. מכאן, שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר אחיך העברי או העבריה (דברים טו, יב)מלמד שאף העבריה יוצאה בשש:

(כא,ה) וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(כא, ה) וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:
(כא, ה) ה וְאִם מֵימַר יֵימַר עַבְדָּא רָחֵימְנָא יָת רִבּוֹנִי יָת אִתְּתִי וְיָת בְּנָי לָא אֶפּוֹק לְבַר חוֹרִין:
רש"י:
את אשתי. השפחה:

(כא,ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־ הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:
(כא, ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל־הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל־־הַדֶּלֶת אוֹ אֶל־ הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:
(כא, ו) ו וִיקָרְבִנֵּיהּ רִבּוֹנֵיהּ לָקֳדָם דַּיָּנַיָּא וִיקָרְבִנֵּיהּ לְוָת דָּשָׁא אוֹ לְוָת (דִּילְוָת) מְזֻזְתָּא וְיַרְצַע רִבּוֹנֵיהּ יָת אוּדְנֵיהּ בְּמַרְצְעָא וִיהֵי לֵיהּ עֲבַד פָּלַח לְעָלָם:
רש"י:
אל האלהים. לבית דין, צריך שֶׁיִּמָּלֵךְ במוכריושֶׁמְכָרוּהוּ לו:
אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר ונתתה באזנו ובדלת (דברים טו, יז), בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד:
ורצע אדניו את אזנו. הימנית, או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אוזן אוזן לגזירה שוה, נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו, ונאמר במצורע תנוך אוזן המטהר הימנית (ויקרא יד, יד), מה להלן הימנית אף כאן הימנית. ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תֵּרָצַע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תֵּרָצַע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, יֵרָצַע בפניהם:
ועבדו לעלם. עד היובל, או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י), מגיד שחמשים שנה קרויים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מופלג:

(כא,ז) וְכִי־יִמְכֹּר אִישׁ אֶת־בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:
(כא, ז) וְכִי־יִמְכֹּר אִישׁ אֶת־בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:
(כא, ז) ז וַאֲרֵי יְזַבֵּן גְּבַר יָת בְּרַתֵּיהּ לְאַמְהוּ לָא תִפּוֹק כְּמַפְּקָנוּת עַבְדִּין:
רש"י:
וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר, יכול אפילו הביאה סימנים, אמרת קל וחומר, ומה מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין, כמו שכתוב ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותו לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:
העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש, או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחירותה, ונותן לה דמי עינה או דמי שינה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו, מה עברי יוצא בששוביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי איברים כעבדים כנענים, יכול העברי יוצא בראשי איברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה, מה העבריה אינה יוצאה בראשי איברים, אף הוא אינו יוצא בראשי איברים:

(כא,ח) אִם־רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא־יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ־בָהּ:
(כא, ח) אִם־רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר־ (לא כתיב) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא־יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ־בָהּ:
(כא, ח) ח אִם בִּישָׁא בְּעֵינֵי רִבּוֹנַהּ דִּי יְקַיְמַהּ לֵיהּ וְיִפְרְקִנַּהּ לִגְבַר אָחָרָן לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְזַבּוֹנַהּ בְּמִשְׁלְטֵיהּ בַּהּ:
רש"י:
אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכונסה:
אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה. וכאן רָמַז לך הכתוב שמצוה ביעוד, וְרָמַז לךשאינה צריכה קידושין אחרים:
והפדה. יתן לה מקום לְהִפָּדוֹת ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה, ומה הוא מקום שנותן לה, שֶׁמְּגַרֵעַ מפדיונה במספר השנים שעשתה אצלו כאילו היא שכורה אצלו, כיצד, הרי שֶׁקְנָאָהּ במנה ועשתה אצלו שתי שנים, אומרים לו, יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש שנה, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שני שלישיות המנה ותצא מאצלך:
ימשל למכרה. שאינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב:
בבגדו בה. אם בא לבגוד בה, שלא לקיים בה מצות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה וּמְכָרָהּ לזה:

(כא,ט) וְאִם־לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה־לָּהּ:
(כא, ט) וְאִם־לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה־לָּהּ:
(כא, ט) ט וְאִם לִבְרֵיהּ יְקַיְמִנַּהּ כְּהִלְכַת בְּנַת יִשְׂרָאֵל יַעְבֵּד לַהּ:
רש"י:
ואם לבנו ייעדנה. האדון, מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה אם ירצה אביו, ואינו צריך לקידושין אחרים, אלא אומר לה, הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך:
כמשפט הבנות . שאר כסות ועונה:

(כא,י) אִם־אַחֶרֶת יִקַּח־לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:
(כא, י) אִם־אַחֶרֶת יִקַּח־לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:
(כא, י) י אִם אָחֳרַנְתָּא יִסַּב לֵיהּ זִיּוּנַהּ כְּסוּתַהּ וְעוֹנְתַהּ לָא יִמְנָע:
רש"י:
אם אחרת יקח לו. עליה:
שארה כסותה וענתה לא יגרע. מן האמהשייעד לו כבר:
שארה. מזונות:
כסותה. כמשמעו:
ענתה. תשמיש:

(כא,יא) וְאִם־שְׁלָשׁ־אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:
(כא, יא) וְאִם־שְׁלָשׁ־אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:
(כא, יא) יא וְאִם תְּלָת אִלֵּין לָא יַעְבֵּד לַהּ וְתִפּוֹק מַגָּן בְּלָא כְסָף:
רש"י:
ואם שלש אלה לא יעשה לה. אם אחתמשלש אלה לא יעשה לה, ומה הן השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יִגְרַע מפדיונה ותצא, וזה לא יְעָדָהּ לא לו, ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה:
ויצאה חנם. ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין, ותשהה עמו עוד עד שתביא סימנין, ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים טו, יב), ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן, או אינו אומר שתצא אלא בבגרות, תלמוד לומר אין כסף, לרבות יציאת בגרות, ואם לא נאמרו שניהם, הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק:

(כא,יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:
(כא, יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:
(כא, יב) יב דְּיִמְחֵי אֱנַשׁ וְיִקְטְלִנֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
רש"י:
מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש:למה נאמר, לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת (ויקרא כד, יז), שומע אני הכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מניין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן ואפילו אשה. ועוד, אילו נאמר מכה איש, שומע אני אפילו קטן שהכה והרגיהא חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה (שם), ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם אפילו נפלים במשמע, תלמוד לומר מכה איש, שאינו חייב עד שיכה בן קיימא, הראוי להיות איש:

(כא,יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:
(כא, יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:
(כא, יג) יג וְדִי לָא כְמַן לֵיהּ וּמִן קֳדָם יְיָ אִתִּמְסַר לִידֵיהּ וֶאֱשַׁוִּי לָךְ אֲתַר דִּי יֵעִרוֹק לְתַמָּן:
רש"י:
ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכוין. צדה לשון אָרַב, וכן הוא אומר וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּה (שמואל־א כד, יא). ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד, שצידת חיות אין נופל ה"א בפועל שלה, ושם דבר בה צַיִד, וזה שם דבר בו צְדִיָּה, ופועל שלו צודה, וזהו פועל שלו צָד. ואומר אני פתרונו כתרגומו וְדִי לָא כְמָן לֵיהּ. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו, ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נְחַבְּרֶנּוּ בחלק עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב), צִדָּה אוֹרֶה (שמואל־א כ, כ), וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלִּל (דניאל ז, כה), אף כאן אשר לא צדה, לא צָדַד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, מכל מקום לשון אורב הוא:
והאלהים אנה לידו. זימֵן לידו, לשון לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צא, י), לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן (משלי יב, כא), מִתְאַנֶּה הוּא לִי (מלכים־ב ה, ז), מזדמן למצוא לי עילה:ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע (שמואל־א כד, יג), ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא מְשַׁל הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זהשהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לִגְלוֹת, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג:
ושמתי לך מקום. אף במדבר שינוס שמה. ואי זה מקום קולטו, זה מחנהלויה:

(כא,יד) וְכִי־יָזִד אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
(כא, יד) וְכִי־יָזִד אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
(כא, יד) יד וַאֲרֵי יַרְשַׁע גְּבַר עַל חַבְרֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ בִּנְכִילוּ מִן מַדְבְּחִי תִּדְבְּרִנֵּיהּ לִמְמָת:
רש"י:
וכי יזיד. למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו', שומע אני אפילו רופא שהמית, ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג, להרגו בערמה ולא שליח בית דין והרופא והרודה בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין, אין מערימין:
מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות:

(כא,טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טו) טו וּדְיִמְחֵי אֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
רש"י:
ומכה אביו ואמו. לפי שלמדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה. ואינו חייב אלא בהכאהשיש בה חבורה:
אביו ואמו. או זה או זה:
מות יומת. בחנק:

(כא,טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, טז) טז וְדִיגְנוּב נַפְשָׁא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיזַבְּנִנֵּיהּ וְיִשְׁתְּכַח בִּידֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
רש"י:
וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר כי יִמָּצֵא איש גונב נפש מאחיו (דברים כד, ז), אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר גונב נפש (שם), לכך הוצרכו שניהם, מה שֶׁחִסֵּר זה גִלָּה זה:
ונמצא בידו. שראוהו עדים שֶׁגְנָבוֹ וּמְכָרוֹ, ונמצא בידו כברקודם מכירה:
מות יומת. בחנק. כל מיתה האמורה בתורה סתם, חנק היא. והפסיק הענין וכתב וגונב איש בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי היינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשינן:

(כא,יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:
(כא, יז) יז וְדִילוּט אֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
רש"י:
ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ, ט)איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו, סָתַם, בין איש ובין אשה, אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן:
מות יומת. בסקילה. וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה, ובנין אב לכולם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם (שם כ, כז), ובמקלל אביו ואמו נאמר (שם ט, ט)דמיו בו:

(כא,יח) וְכִי־יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה־אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:
(כא, יח) וְכִי־יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה־אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:
(כא, יח) יח וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻּבְרִין וְיִמְחֵי גְּבַר יָת חַבְרֵיהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְכוּרְמֵיזָא וְלָא יְמוּת וְיִפֵּל לְבוּטְלָן:
רש"י:
וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי איבריו, אבל שֶׁבֶת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו:
ונפל למשכב. כתרגומו וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן, לחולי שמבטלו ממלאכתו:

(כא,יט) אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
(כא, יט) אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
(כא, יט) יט אִם יְקוּם וִיהַלִּיךְ בְּבָרָא עַל בּוּרְיֵהּ וִיהֵי זַכָּאָה מָחַיָּא לְחוֹד בּוּטְלָנֵיהּ יִתֵּן וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵּם:
רש"י:
על משענתו. על בוריווכחו:
ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שֶׁיֵּהָרֵג זה שלא הרג, אלא למדך כאן, שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו, כשקם זה והולך על משענתו, אז ונקה המכה, אבל עד שלא יקום זה, לא נקה המכה:
רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי, כאילו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר יד תחת יד רגל תחת רגל:
ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא: